סיפור: מבט של אימא - ביום בהיר אחד

ביום בהיר אחד, באופן לא צפוי, הזמינה אותנו בִּתנו להיכנס לחדרה כי היא רוצה לשוחח איתנו. בעלי ואני נכנסו. משהו גרם לליבי להחסיר פעימה.

ללא הקדמות מיותרות היא פתחה ואמרה שהאחים הגדולים שלה כבר יודעים ועכשיו היא רוצה לעדכן גם אותנו שהדת שוב לא מעניינת אותה והיא הפסיקה להיות דתית. אני לא זוכרת אם היא גם נימקה את צעדה. בעלי ואני רק שמענו. נתנו לה לדבר ולספר מה שעבר ועובר עליה. 

לא האמנתי למשמע אוזני. לא האמנתי שזה יכול לקרות גם לי. השנים האחרונות של בִתי עברו לנגד עיני. בתיכון היא הייתה מהיותר דתיות במחזור. לבושה היה סגור שחלילה טפח מצווארה לא יראה. היא חיזקה והעלתה את כל הילדים בבית מבחינה רוחנית. לאחר שלוש שנות לימודיה באוניברסיטה, ולאחר שסיימה תואר ראשון, היא חששה שרמתה הדתית ירדה, ולכן הקפידה ללכת לשיעורי תורה שיחזקו אותה. ופתאום, עכשיו, בתום השנה היא פורקת עול תורה ומצוות, הזאת חווה בתי?. בסיום הרצאת דבריה לא הגבנו. הלב חשב להתפוצץ. 

 

אינטואיטיבית אמרנו לה שאף על פי כן היא תמשיך להיות בתנו האהובה. היא חייכה מאושר וחיבקה אותנו. נראה שאבן כבדה נגולה מעל ליבה. היא כנראה חששה מהתגובה שלנו. עצרתי את דמעותיי מלהתפרץ ויצאנו מהחדר.

היום איני יודעת איך עמדתי בזה. ה' בחסדיו הגדולים זיכה אותנו בהרבה ילדים, ילדים שמוצאים חן וחסד בעיני אלוקים ואדם. חשבתי שאני ובעלי בכוחותינו הדלים עיצבנו והקמנו משפחה למופת. חווה הייתה אבן הפינה המרכזית בבית. חששנו ממפולת. הרגשתי נפילה, חוסר שליטה, שנכשלתי כאימא וכמחנכת. הילדים היותר צעירים רואים, ובודקים את תגובתנו. אוי לנו אם לא נגיב, כי זה יתפרש כהסכמה לאורח חיים לא דתי, ואוי לנו אם נגיב ללא מחשבה מעמיקה. אז כיצד נחלצים מהמצר הזה? בסיטואציה הזו לא מצאנו ידינו ורגלינו. רק זאת ידעתי – שאסור לנו לברוח מההתמודדות.

 

החלטתי ללכת לייעוץ. שמעתי ממנו דברים קשים. בכיתי הרבה. בעלי התייעץ עם רבותיו ומכולם למדתי שיסוד היסודות הוא להמשיך ולשמור על קשר עם הבת. בשום פנים לא להתנתק. "על כל פשעים תכסה אהבה".

הבת עזבה את הבית מרצונה החופשי. אנו לא אמרנו לה לעזוב. אך להודות על האמת, בלב פנימה קצת שמחנו. נרגענו כשהיא מצאה את עצמה בחווה בדרום, בקרב אנשים טובים.  

גלים של משברים עברו עלינו. שנים של התמודדות. היה קשה. נפלנו, נחבטנו ובחסדי ה' קמנו ונתעודד. הניסיון הזה, שבתחילה לקח אותי אחורה, במבט לאחור קידם אותי. למדתי הרבה על עצמי. על היכולות שלי, על גבולותיי ועל מגבלותיי.

הסיפור ארוך ולא נלאה אתכם בפרטים.

 

הקשר חודש. הבת חזרה ועזבה את הבית לסירוגין. תמיד ליוונו אותה ותמיד היינו לצידה. אנו מכבדים אותה ואת דרכה והיא אותנו ואת אמונתנו. אתן שתי דוגמאות:

פעם אחת היא ביקשה את האוטו מיום שישי עד ראשון. הסכמנו. אמרנו בפשטות שאנו סומכים עליה שהאוטו הזה ינוח בשבת. "לרגע לא חשבתי אחרת" היא ענתה.

פעם נוספת הייתה בחתונה משפחתית אחת – רקדנו במעגל של הבנות. לפתע ראיתי אותה "מתקלפת" מהעליונית ונשארת בחולצה לא צנועה. בלי לחשוב הרבה, יצאתי מהמעגל באופן ספונטאני. הלכתי לאחת הפינות ובכיתי. בכי של עצב וכאב עמוק. לפתע הרגשתי יד על כתפי. זו הייתה בתי. "אמא" היא אמרה לי "אני מצטערת, לא התכוונתי לצער אותך". חייכתי מבעד לדמעות. "זו לא בעייתך, זו אני עם עצמי", אמרתי לה והיא שבה והתלבשה.

 

היום אני רואה דברים לא רק מבעד לכיפה וכיסוי הראש. בתי היא בת יקרה, אהובה, מלאת מידות טובות ומאוד מאוד ערכית. אני מאמינה שבזמן שלה היא בע"ה תחזור גם לקיום מצוות. אני התפללתי וממשיכה להתפלל עליה. ואומרת לריבונו של עולם: "אלי היקר והטוב, אם תעזור לה לחזור ולהתקרב יותר אליך, אתה תצא ברווח גדול, כי היא תעשה לך נחת רוח ענקית. יש לה בסיס טוב, מידות טובות ונעלות, ובעזרתך היא תוכל להקים משפחה לתפארת".

אסיים במשפט שאני אומרת יום יום לעצמי. אשתדל כפי יכולתי לעשות הישר והרצוי וה' יעשה הטוב בעיניו".