הט"ו בשבט שבתוכי

  ט'ו בשבט ה"אנושי"  שבי.

אכן ט'ו-בשבט הוא חג האילנות. פה ושם מתחיל לבצבץ לו פרח קטן,

אך עדיין העץ  ערום כמעט כלו. אם לא היינו יודעים שהעץ אמור

להוציא את עליו,גבעוליו,ניצניו,היינו מתיאשים ממנו. הוא הרי נראה,

מסכן חסר,ריק. לאט לאט בתהליך איטי אך עקבי ומתמשך,העץ מתחיל

להוציא את כוחותיו החוצה.להוולד מחדש. למתבונן מהצד שרק ראה אותו,

לכאורה בדלותו, והנה רואה אותו שוב לאחר זמן,זה כאילו כמו נס קטן.

הרי חשבנו שהעץ הולך לקראת מותו,אך  לא.הוא כאילו שלח את זרועותיו,

הוציא מתוכו,פרחים מריחים,נאים למראה,בעלי ריח טוב ומבושם.  

מיום ליום הוא מצמיח את עצמו וכבר אי אפשר לזכור את מראהו הקודם.

נס כבר אמרנו?

ומה לנו ולזה?כבר נאמר"כי האדם עץ השדה". במה אנו דומים לעץ?

אנו דומים לו במספר מרכיבים מאד משמעותיים,אך גם שונים.אז בואו נבדוק:

קודם כל הוא צומח וכך גם אנו. הנקודה היותר משמעותית היא,שלעתים,

אנו מרגישים שאנו נסוגים,כאילו חדלים. אין לנו כוחות.הדברים נסגרים עלינו,

נכנסים לעצבות,אולי אף לדיכאון.כבר לא מאמינים בעצמינו.כאילו אומרים לעצמינו,

זהו די,אין לאן להתקדם, אנו לא שווים.

אז זהו שלא: דווקא כאן במקום הכי מוסתר ,אולי הכי נמוך,במקום שכמעט אין

כבר מה להפסיד בו,מוצאים כוחות חדשים, מתחילים להרים את הראש,

לגלות אפיקים חדשים,אולי כאלו כוחות שאף  לא הכרנו קודם לכן. ואתם אולי מנענעים

בראש ואומרים:"לא, זה לא תמיד כך". נכון יש  אנשים שאכן לא קמים מתוך יאושם,

אך יש גם אחרים, ועליהם אני בוחרת לדבר. אנשים שמחליטים לבחור, לבחור בטוב.

לבחור בחיים.כי שם למטה, נשאר לבחור רק בין שתי האופציות, בין החיים לבין החידלון.

אילו הן האפשרויות שנשארות שם בקצה, ואנו רוצים ללמד מן העצים הערומים החסרים,

שאכן יש חיים אחר הריק,אחרי החוסר,אחרי  העצב. כי באמת מאחורי העצב,מאחורי היאוש,

היו  ועדיין קיימים כוחות בריאים,שרוצים לפעול,לגדול לפרוח.אלא שאינם  יודעים איך,

לא מוצאים מוצא וצריכים הדרכה, תושיה ועזרה. זה בסדר, לגטימי בהחלט.

ההבדל הגדול ביננו לבין העצים הוא,שאת תהליך הצמיחה מתוך ההעלם והחסרון,

הם עושים באופן אוטומטי,ללא בחירה אישית. כך ברא אותם האלקים.

ואותנו?

הוא ברא עם רצונות. ומה שמפעיל את הרצונות זוהי הבחירה.הבחירה לטוב או למוטב.

להחליט לקחת את עצמי בידיים,ולבחור במה שמתאים לי,שייך אלי,נכון לי.

נכון לעתים זה קשה,אך מי אמר שדווקא חיים קלים הם הטובים,הם אלו אשר

נותנים טעם לחיים? האם ל"זרום" זו הדרך שלי בחיים?

אז זוהי התובנה שלי לשבוע הזה של ט'ו-בשבט,לראות את העצים, ללמד מתהליך גדילתם

האיטי אך הבטוח והמבטיח.לזכור שגם אנחנו -אם חפצי חיים אנו- נבחר מטרות,אפילו קטנות

וקצרות טווח, נעשה תכנית עבודה ולאט לאט נבצע אותה,לפי הקצב המתאים לנו. לא לוותר

ולא למצוא תירוצים. פשוט להתמיד. וכך בעז'ה, נוכל למצוא את עצמינו לאחר זמן במקום אחר,

במקום טוב,זה יהיה הנס הקטן שלנו. פרי עמלינו.

בהצלחה לכולנו וט'ו-בשבט טעים ונעים