מלחמות היהודים - חלק ב

בשבוע שעבר דיברנו על כך שהשגרה חוזרת אט אט לחיינו, למרות שעדיין מתקיימת לה מלחמה עקובה מדם בדרום ובצפון. החטופים עדיין לא שבו לביתם, ויש הרבה מאד אזרחים שלא גרים בביתם. בכל אופן, אנו נכנסים לסוג של חיים נורמלים של עשייה, לימודים ואפילו  התרבות נכנסת לאט למחוזותינו. בתחילת המלחמה כשכולם היו מגויסים נפשית רוחנית ומעשית, כולנו כאיש אחד נתנו מה שאפשר התגייסנו בחזית ובעורף, התנדבנו, ולכאורה לא היו מחלוקות, הכל נשכח. היו שאמרו: זהו עידן חדש בא לעולם היהודי ולמדינת ישראל, רואים שכולנו יהודים.
האמת היא שלא משנה באיזו דיעה  אתה מחזיק. הערבים הרעים הללו שונאים אותנו ורוצחים בנו כי אנו יהודים. לכן כדאי לזכור זאת ולהתאחד 

באמת.  השאלה כיצד עושים זאת? 

האחדות הזו היתה  נכונה לחודש הראשון של המלחמה כשכולנו היינו נילהבים ובטוחים בצדקת הדרך.  לאחר זמן, השחיקה עשתה את שלה. הרי אי אפשר להחזיק את ההתלהבות לאורך זמן. והנה אנו כאן, הסדקים באחדות מתחילים להתגלות, הויכוחים ההאשמות. גם זה נורמטיבי והגון, הבעיה מתחילה כשהאנשים מתחילים עם מילות הארס. עם האשמות חסרות שחר, עם זריקת אחריות מהם והלאה.

מדברים בסיסמאות. אם נבדוק את העניינים לגופם, נראה שאכן אנו חיים עדיין בסוג של כאוס, של טראומה מתמשכת, מנסים לתת פתרונות אך לא הגענו למנוחה ולנחלה. כל זה יקח זמן.  אין ספק שהעומדים בראש הפירמידה המדינית והצבאית, יצטרכו לתת את הדין, אבל לא כרגע. 
האויב מאזין לנו, קורא היטב את המפה ורק מחכה למריבות בינינו. יודע מה מפעיל אותנו ומשתמש  בזה כקלף מיקוח.

במאמר הזה ברצוני לעורר אצלנו האנשים הפשוטים חשיבה נוספת, התבוננות בתוכנו.

אין ספק שיש בידינו כוח השפעה לא מבוטל, אחד על השני ובכלל במרחב הציבורי, ברשתות  החברתיות בעיתונים  בשיחות בין- אישיות בעבודה  ובכלל. כיצד עלינו לנהל את השיחות הללו? מה לומר ואיך? האם להקשיב לכל 'המומחים' בטלוויזיה וברדיו במשך שעות? מה התועלת שנקבל מברברת ארוכה הזו? ובכלל האם כדאי לשבת שעות מול הטלוויזיה ולהקשיב לכל זה?

ברצוני להציע כמה 'כלים' ,שאני מקווה, יעזרו לנו לנתב את הזמן היקר שיש לנו, לקחת יותר אחריות על קביעת סדר היום שלנו לעזור לנו להיות אנשים יותר טובים, יעילים. זה תלוי רק בנו. ראשית לכל, אנו צריכים לשנן לעצמנו שאכן המצב לא פשוט ואיננו יודעים מתי המלחמה הזו תסתיים, בדרום וכמובן גם בצפון. זה  יכול לקחת שבועות ארוכים, יהיו עדיין מגויסים וחלילה גם נפגעים. זו מציאות חיינו כרגע ואנו מחויבים להפנים זאת.

צריכים גם לזכור שזו מלחמה צודקת. כולנו נלחמים  על הבית כפשוטו.  לשם כך אנו צריכים למצוא בתוכנו סבלנות. סבלנות ואורך רוח. על ידי שנשנן זאת לעצמנו נבטח בצדקת דרכינו, נוכל לגייס כוחות. כוחות ותעצומות שיעידו על החוסן הנפשי שלנו. על האמונה בצדקת הדרך.

אם נדע זאת, כבר נזכור לנהל את השיח בצורה מכובדת יותר, מקשיבה יותר. זו מציאות שלא חווינו אף פעם כאן בארץ ישראל. אין תשובה אחת מה ואיך לעשות. צריך לבוא עם קצת יותר ענווה להקשיב יותר ואז לחוות דיעה. תגידו, זו תמימות לחשוב כך. אולי?  יחד עם זאת, לא יזיק לנו לבוא מידי פעם בתמימות ובענווה לפני שאנו חורצים את דינו של מישהו, קובעים שהוא קיצוני, מחרב דברים ורוצה ברעת עמו.

הצרה שבאה עלינו, מחייבת אותנו לעשות בדק בית ציבורי אבל גם אישי. לחשוב מי אני? 
מה מטרתי כאן בארץ ישראל? מדוע אני בוחרת לגור כאן ולא בניכר. [למרות שגם שם האנטישמיות גואה. פשוט לא נוכל לברוח מעצמנו] ברור שיש לנו ביקורת וזה חיובי, אך צריך וחייבים להיזהר איתה. לא להפטיר כדאשתקד,  לחשוב שוב. משהו קרה כאן. משהו השתנה. מומלץ לייחד לזה מחשבה לעצמך או אפילו  במיפגשי חברה.  נראה לי שזו הזדמנות פז לעלות קומה בתור עם, בתור אדם פרטי. אציע לכם ברשותכם כמה תובנות שיתכן שיעזרו לנו בחשיבה בהתנהלות שלנו.

א]יש לנו דעות והרגלים, הם נמצאים אצלנו זמן רב. אולי כדאי להיות קצת יותר גמישים, לבדוק אילו רעיונות עדיין משרתים אותנו ואיזה לא? אנו גדלים המציאות משתנה לא כל מה שהיה, נכון גם עתה.

ב] להקשיב לאנשים  לפרשנים ולעצות שלהם שם זה טוב, יחד עם זאת ראוי לבדוק  אם זה נכון לי? מותר וראוי שאבדוק עם עצמי מה נכון לגבי ומה כדאי לזרוק.

ג]להיות פרקטי: לדעת ולזכור  שאי אפשר להגשים את כל החלומות שחלמנו שהתקיימו. כמו למשל החלום: שיהיה שלום עם הפלסטינים רק אם ניתן להם עבודה ואוכל.  כעת כולנו רואים את כוונתם רצונם.כאן צריך להיות פרקטיים ולחשוב כיצד כדאי להתייחס אליהם. האם כמו בעבר או אולי בצורה שונה?

ג] להשקיע יותר במפגשים חברתיים. לרכוש חברים אמיתיים ולהשקיע בהם. להיפגש איתם, להחליף איתם חוויות ודעות, לתת להם כשהם זקוקים למשהו. זה כשלעצמו ירומם אותנו,  יתרום להיותנו אנשים יותר טובים נאמנים הרואים את הזולת ולא עסוקים רק בעצמנו או במשפחתנו.

ד] לעשות כמיטב יכולתנו  אך לא לצאת מכלינו כדי לתת. להשתדל לעזור לתת להעניק במידת האפשר, אך גם לזכור את מה שאנו זקוקים לו, ולא להתאכזב כשאנו מפספסים משהו או שאיננו מצליחים לרצות את כל מי שמבקש מאיתנו לעשות למענו. לזכור ולהכיר את כוחותינו ואת  מגבלותיו. בצורה זו נחיה בצורה יותר מאוזנת ורגועה.

ה] אם שקלת את דבריך  ונראה לך שהם  יכולים להוסיף, פשוט לומר זאת. גם אם הם לא תמיד רעיונות פופולריים. גם עובדה זו יכולה לחזק את האישיות. לומר -לאחר מחשבה- לומר מה שנראה חשוב ולא לפחוד מהתגובות. חשבי: מה יכול לקרות אם תאמרי? בינינו, כלום, יכעסו קצת לא יסכימו איתך. אז מה? כמובן להשתמש במילים ראויות הנוגעות לעצם העניין [ולא לעצם האדם]

ו] להשתדל לחפש את האור שבחיים, את הטוב שבי, שבך בכולנו לומר אותו לשמוח בו. חשיבה כזו מרגיעה, לא נותנת לכעס ולעצבים לגאות בתוכינו. לזכור שאנו כאן בעולם זמניים, לקחת הכל- ובמיוחד את עצמי- קצת יותר בקלילות. מותר לי לשגות לתקן, אפילו לצחוק  על טעויות מוזרות שעשיתי.

הצחוק בריא לנפש ולגוף.  מחשבה איזון וצחוק יועילו לנו ויעזרו לנו להיות אנשים טובים יותר
בעזרת ה' נעשה ונצליח.