כיצד האחדות ההורית עוזרת בעיצוב זהותו של הילד

אחד הצרכים החשובים לבניית ועיצוב עולמו הפנימי של הילד מתבטא באחדות ההורית.
בספר הזוהר מובא, שהחכמה [המקבילה לאבא] והבינה [המקבילה לאמא] הם "שני רעים שאינם נפרדים לעולם".
המאמר הזה מנסה לבטא את אחד היסודות של התפיסה ההורית המתוקנת על פי תורת הקבלה והחסידות, כאשר בין ההורים קיים קשר חברות שוויוני יציב ונצחי.

ראשית אסייג את דברי ואומר, שילד יכול גם לגדול עם אמא חד- הורית לדוגמא, ועדיין לקבל דרכה יציבות וביטחון. או לחלופין, גם כשבין ההורים מתקיים לעיתים סכסוך, הילדים יכולים לצאת בצורה טובה, אלא אם כן ההורים משתמשים בהם ככלי שרת ועזר במלחמה  מול ההורה השני ומערבים אותם בקטטות ביניהם.

במאמר זה אני מבקשת לדבר על ההורות והזוגיות האידיאלית, אליה כדאי לשאוף, אבל כאמור גם אם לא נגיע לשיא המבוקש, הכל טוב. אנו בדרך, משתדלים ועושים כמיטב יכולתנו וזה המון.
האר"י הקדוש מצטט ומביא מאמר נוסף מהזוהר על יחסי האב והאם, ומרחיב את ממדי הקשר האחדותי ביניהם. הזוהר אומר כך:  

"אבא ואמא יוצאים כאחד,  
שורים כאחד,  
ואינם נפרדים זה מזה"

משפט זה מבטא שלושה תת- היבטים של אותו רעיון אחדותי-חברי שאמור להתקיים בין ההורים, ונחווה בצורה משמעותית על ידי הילדים.
ננסה לבאר את כוונת הזוהר ונראה כיצד זה אמור להתבטא אצלנו:

ההיבט הראשון: "אבא ואמא  יוצאים כאחד"- בדרך כלל מקובל שהילד נולד למציאות שיש בה אמא ואבא [אם כי כיום התפתחו גם צירופים אחרים]. האר"י הקדוש הסביר שאמא ואבא שווים בערכם, כמובן כל אחד עם ערכו המיוחד. האבא כאמור מייצג את 'החכמה' והאמא את  'הבינה'. אם כך, שניהם יוצאים כאחד ואין האחד קודם לשני.

מנקודת מבטו של הילד, גם אם יש הבדלי ערך אמיתיים או מדומים בין הוריו, הוא צריך לחוות אותם כשווים. בניית התודעה של ההורים כשווים בעיני הילד מתאפשרת כאשר ההורים נוהגים כבוד זה בזו, ומרגישים הערכה ושווי ערכי האחד מול השניה. אף אחד מביניהם לא חפץ לשנות את זולתו. הם אכן מקבלים האחת את השני קבלה שלימה ללא התנשאות.

ההפך משוויון וקבלה הדדית שלימה  זה המקום של ביקורתיות והשפלה. 
כשהם מתייחסים זה לזו כשווים, וחווים את השוני כביטוי לייחודיות והשלמה הדדית, אזי כל אחד משלים את השני ונוח לו עם השני עם השוני שלו, וכך הם יוצרים משהו שלם.

בצורה זו הילד יכול לחוות אותם כמציאות אחת; ההורים שלי. כל זאת למרות שיש אמא ויש אבא וכל אחד עם גופו ונפשו עם תפקידיו ואופיו, אך יש משהו עמוק בקשר ביניהם שמשדר לילד שוויון.

התכונה הזו שנקראת בזוהר "יוצאים כאחד" מאפשרת  לתודעה של הילד  להרגיש ולחוות קשר  עמוק ובסיסי בין הוריו. כך הוא ילמד ויפנים [אפילו מבלי לחשוב על כך] שהוא יקבל את עצמו באופן טבעי. הוא הרי חווה שהוריו מקבלים האחד את השני ומתייחסים באופן שוויוני האחד לרעהו וזה באופן ישיר ישפיע עליו.

מצב בו הורה אחד מוערך בעיניו יותר והשני פחות, עלול לפגוע ביכולתו של הילד לקבל את ההורה הפחות מוערך. הוא עלול לזלזל בו, פחות להקשיב לו או לה וממילא זה עלול למנוע את היכולת להתחבר לזהות שההורה 'הנחות' מבטא ומעניק. עובדה זו תקשה על הילד לקבל את עצמו במלואו.

כידוע תחילתה של כל בריאות נפשית היא קבלת האדם את עצמו על מעלותיו ומגבלותיו. חסרון או קושי בקבלה של ההורים האחד את השני מערערת בילד את המקום השלם אצלו, כך שיקשה עליו לקבל את עצמו עם כל המכלול. כשההורים לא מתייחסים האחד לשני בכבוד, מורגשת באוויר ובמציאות חוסר הערכה, זה עלול ליצור בתודעה של הילד סדקים בקבלה העצמית השלימה שלו.

עד כאן ההיבט הראשון של 'יוצאים כאחד'. בשבוע הבא בעזרת ה' נתייחס לשני ההיבטים הנוספים שציינו למעלה: 'שורים כאחד', ו'שאינם ניפרדים'.