להישאר צעיר לנצח. האמנם?

היום נעבור נושא. 

מקווה שהצלחנו לעמוד[ ולו רק במעט] במשימת ההתבוננות בטוב העומד מולינו, הנמצא לפתחנו ולא שמנו לב אליו, הנושא בו דנו בנקודות הקודמות.

ולנקודה החדשה. פגשתי חברה בסטודיו בו אני מתעמלת. היא בערך בת 55 שנים ומאד מתבאסת מגילה  "המתקדם". אתם יודעים הכל יחסית. בס"ה 'גיל'  זה מום עובר, כולם עוברים אותו. הופתעתי מאד. היא ב"ה נראית טוב חטובה פנים נעימות, ובכל זאת מתלוננת. אחרי שהתבוננתי בדבריה, חשבתי לעצמי, שגיל- הוא בעצם משהו טכני כרונולוגי, הוא משהו שעובר וגודל עם האדם או שלא.

יתכן שאדם כ"כ חושש מהמראה החיצוני שלו, חושש שמא הוא כבר לא יהיה רלוונטי לסביבתו למשפחתו  לעולם ואז מתחיל לעשות פעולות שיעצרו לכאורה את גילו. טיפולי פנים הכוללים ניתוחים בפנים באיזור הביטני ועוד לא דיברנו על ההוצאות הכספיות הכרוכות בכך. האם אז הם ירגישו טוב יותר? לא בהכרח. התחושה של הזיקנה[לכאורה הקופצת על האדם] באה מבפנים, מההרגשה שלו, מהתפיסה שלו את החיים.  ככל שהאדם יהיה פעיל, עסוק בעשיה, בנתינה בהקשבה לזולת, הוא קצת ישכח מעצמו. ירגיש נחוץ חיוני בעל משמעות, ובאמת פחות יחשוב כמה קמטים יש על פניו. אדם כזה מתרכז בעיקר, בעבודת החיים האמיתית עם ייעוד ומשמעות, ממילא יהיה לו פחות אכפת מהמראה החיצוני שלו. בודאי שיש עניין לשים לב לטיפוח שלנו אבל עד כמה?

השאלה בת כמה אני היא לאו דווקא הגיל הכרונולוגי שלי אלא הגיל המנטלי. יכול להיות אדם בן 30 והוא כבר זקן. מרגיש עייפות מהחיים. אין לו מוטיבציה עושה דברים כי צריך ולא מעבר. לעומתו יכולה להיות אישה בת שבעים, חיונית מתנדבת עוזרת לילדיה לנכדיה לפי מה שהיא מחליטה [כמובן לא נותנת שינצלו אותה] הכל מתוך בחירה בחיים, בנתינה לעולם. קחו דקה ותחשבו על זה. מוזמנים להתייחס ולכתוב לי על כך.