שלבים בזוגיות

לפני מספר ימים הגיעה אלי אישה יקרה. היא פתחה ואמרה: "הייתה שבת נוראית. בעלי דיבר אלי לא יפה לפני הילדים, והאשים אותי בכל מיני דברים. כעת השבת מתקרבת לה, ואני לא יכולה לפנות אליו ולדבר אתו יפה, למרות ששינה יחסו ומנסה להתקרב". היא הוסיפה ואמרה: "אני יודעת שזה מאד ילדותי, אני כמו נוקמת ונוטרת אבל אינני מסוגלת להחזיר לו קירבה. אני יודעת שזה כמו קרב תרנגולים, אבל זו אני כעת". 

 

מה לדעתכם צריך לענות לה?

אופציה א': "תתבגרי, תתעלי על עצמך, תלמדי עליו זכות."

אופציה ב': "לא נורא , תוותרי לו, הוא באמת לא התכוון" [מנין לנו? אולי כן התכוון?]

אופציה ג: "אני מבינה אותך, זו הרגשה טבעית ונורמאלית, את מרגישה פגועה" ואז לשאול: מה יכול לעזור לך להתרצות? אני מניחה שהיא תשיב משהו בסגנון: "אני מחכה שהוא יבוא לבקש סליחה, או שימצא דרך לפייס אותי, שארגיש- גם אם לא יאמר זאת בפירוש - שהוא מצטער. כך זה ירכך את הכאב כי אני ממש פגועה".

קל לזהות איזו אופציה עדיפה, אלא שלא תמיד אנו נוקטים בה, מדוע? לא בגלל שאנו אנשים לא טובים, אלא משום שיש לנו רצון לתקן, לייעץ, לראות שיש פתרון מיידי לכל בעיה. מה שגורם לכך, שהסבלנות מאתנו והלאה. מה עושים??

 

האמת שזה לא כל כך קשה כמו שזה אולי נראה. אנו פשוט צריכים לחשוב לפני שאנו מגיבים, 

להכניס את עצמנו לאיזו מודעות פנימית, ולחשוב. להביט פנימה, ואולי גם לדמיין על עצמי: 

"מה הייתי רוצה שיגידו לי? אם היה קורה לי דבר דומה? לאיזו תגובה הייתי מצפה? לעצה?  לפתרון? או אולי לחיבוק והבנה? לשהות עם מה שקרה, לחשוב על זה, שיבינו אותי ולא יתנו לי תשובות. 

את זאת יש לזכור: לכולנו, אבל ממש לכולנו, יש את התשובות לשאלות שמציקות לנו, אלא מה? אנו כל כך נוגעים בעניין, לעתים כל כך כועסים, כך שאנו ממש "לא רואים בעיניים" בלשון הסלנג. אם נחליט לתפוס עצמנו לשיחה קלה, ביני לביני, וננסה לתפוס מרחק מהדבר, לחשוב עליו מרחוק, נבין ונראה שאפשר להתגבר ולמצוא פתרון, ואנו יודעים מהו הכי טוב. כמו שכתוב בספר משלי: "לב יודע מרת נפשו" (פרק י"ד, פסוק י').

פעמים רבות קשה לנו לעשות זאת בעצמנו, ואנו זקוקים לאדם נוסף, שיעזור לנו לראות ולבחון את הדברים מרחוק. בצורה זו, כפי שציינו למעלה, יש סיכוי רב שהאדם שחווה משהו לא נעים, כאב, ואפילו השפלה, יוכל לצאת מזה. תנסו ותראו.

ולענייננו, במקרה הנידון: באמת קשה לבקש מהאישה לקפוץ  מדרגה וישר לסלוח לבעלה. אם היא רוצה, היא תעשה זאת מרצונה, אבל אם קשה לה, זו זכותה.

 

בחסידות מלמדים שיש התפתחות בזוגיות, בלשון החסידות זה נקרא: "עיבור, יניקה וגדלות".

עיבור: כל אחד רואה רק את עצמו ואת הצד שלו בדבר.

יניקה: כבר רואים את השני, אבל מנסים לקבל ממנו את מה שאנו זקוקים, וגם לתת לו את מה שהוא זקוק לו בתמורה. הכול מונהג על ידי אינטרסים, קשר של תן וקח. לכל דבר יש סיבה. 

גדלות: כאן נותנים לשני ,ללא תמורה, וגם אם הוא לא מחזיר, לא נורא. סומכים עליו, בוטחים בו, מלמדים עליו זכות אמיתית בלי טסטים או מבדקים. צרכי הזולת לנגד ענינו, וזה חשוב לנו כמו צרכינו אנו ממש (כמו שהרב אריה לוין אמר על רגלה הכואבת של אשתו: "הרגל שלנו כואבת").

 

אי אפשר לדלג על שלבים. כשאדם נמצא בדרגת העיבור, זה לא נכון לדרוש ממנו להתנהג כאלו הוא נמצא בדרגה יותר גבוהה. מה עושים? לומדים ביחד או לחוד, עם עזרה חיצונית או בלעדיה, איך יוצאים מרמה זו ועולים לרמה היותר גבוהה. לדוגמא: אדם שלא קיבל כלל אהבה בילדותו  יימצא בדרגת העיבור. הוא זקוק לאהבה, הוא יכול ללמוד ולהבין את מצבו, ולדאוג לצאת מזה לאט, להיות סובלני כלפי עצמו. לאט לאט יקבל יותר בטחון עצמי, יתחבר לעצמו, וכך יעניק לעצמו אהבה. לאחר זמן יוכל לדרוש מעצמו קצת יותר, וכן הלאה. 

האישה שבאה אלי, אכן לא קיבלה מספיק אהבה ויחס בילדותה. היום היא מודעת לכך ב"ה,  לומדת קודם כל לקבל את עצמה, ולאט לאט גודלת, מתגברת. חז"ל לימדו אותנו בפרקי אבות: "איזהו חכם המכיר את מקומו". גם אם מקום זה נמוך, לא נורא. תכיר את מקומך, ולא משנה מהו. תעמוד בגבורה מול עצמך, ורק משם תתחיל לגדול. אם חלילה תתכחש לעצמך ולמקומך הרגשי ותתעלם מהבעיות שלך, אין סיכוי רב שתוכל לצמוח, כי אתה סוגר את עצמך, וחבל.

 

אותה אישה כנה ואמיצה הכירה בפגיעה העמוקה שלה. היא הודתה בקושי שלה לסלוח, ובקושי שלה לומר לבעלה בכנות מה היא מרגישה. לאחר שהיא ליבנה את רגשותיה, היא היתה מסוגלת להתחיל להבין גם את הצד של בעלה. ביחד, מצאנו דרך כיצד לגשת אליו, ואיך לשוחח איתו בעיתוי הנכון.