אחת האפשרויות הנעימות יותר היא לפתוח בשיחה בין הילד להוריו כשהוא רוצה לספר, או יותר נכון לעדכן אותם על שינוי בדרכו, על החלטתו לפרוש מהדרך.
אופציה נוספת הרבה פחות נעימה היא כאשר ההורים חשים שהתנהגותו של הילד שונה, עצבנית והוא נתון למצבי רוח משתנים. הם בזהירות ובחשאי עוקבים אחרי התנהלותו ואכן מגלים למגינת ליבם, שהתקיים בהם "אשר יגורתי בא לי". ילדם המתבגר פוסח על שני הסעיפים או כבר חלילה סר לגמרי מהדרך.
הורים שאינם יודעים ואינם מסוגלים להתמודד עם המצב עלולים להגיב במספר דרכים :
הדרך הנפוצה היא כעס והתפרצות על הילד ואמירות כגון "מה עשינו לך שאתה עוזב את הדרך שלנו?" "למה אתה עושה לנו את זה, אתה גורם לנו בושות".
יש הורים שיסתגרו בתוך עצמם ויתמלאו רגשות אשמה: הם מאשימים כל אחד את עצמו, או יותר גרוע האחד מאשים את זולתו, את העולם, את החברים ואת הסביבה. התנהגות זו תוביל לדיכאון ועצבות.
התנהגות רווחת נוספת היא התנהגות קרירה לילד. לכאורה הם אינם כועסים ומעמידים פנים שלא קרה דבר. אך היחס לילד משתנה, הם פונים אליו למשל רק כשצריך לבקש או לתת לו משהו, התקשורת ביניהם היא טכנית וקרה.
בהשקפה ראשונה תגובות אלו פסולות הן מהיסוד.
אך במבט שני ובמחשבה שניה, אלו תגובות טבעיות לחלוטין: ההורים משקיעים עמל רב בחינוך הילד. מיציאתו מרחם אמו הם מחנכים אותו בכיוון מסוים, עם מטרות ברורות ובעזרת אבני דרך חינוכיות מוגדרות. העמל כולל משאבים נפשיים וכלכליים רבים מאוד. והרי כל יהודי מתפלל ושואף ש"נזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות", כל אחד רוצה לראות את בניו צועדים בעקבותיו. הקב"ה מעיד על אברהם אבינו ע"ה, " כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". זאת דרכו המוצהרת של אברהם, המחנך הדגול: לא להשגת כסף וזהב, גם לא לקריירה מזהירה הוא יחנך אותם, אלא לדרך שתוביל ותתבטא בעשיית צדקה ומשפט כדבר ה'.
על כן חשים ההורים כי הנה הבן יקיר שלהם, מחמד עיניהם, בשר מבשרם, חלק מנשמתם, לכאורה בגד בהם ובדרכם.
אין ספק שהתגובה הראשונית של ההורים תהיה, עצב, כעס, תסכול, אכזבה מעצמם ומהילד, וניתן להעיז ולומר שלעיתים תצוץ לה מידה מסוימת של תחושת אבל, כאמור: "לא לילד זה התפללנו, השקענו את מיטב כוחותינו בכיוון אחד והנה הוא יצא בדיוק ההיפך, הוא כבר לא הילד שלנו.".
בראשית התהליך, אכן יש לתת מקום לתחושות אלו, במידה והם קיימות. יש לציין כי הן לא קיימות אצל כולם, אלא כל אחד מגיב על פי אופיו, כוחותיו ואישיותו.
בהמשך מתחיל ההורה לשאול את עצמו מה לעשות וכיצד ניתן לתעל את רגשותיו, מחשבותיו, דיבורו ומעשיו.
אפשרות אחת היא, לתת דרור ופורקן לתחושות ולרגשות ולחזור לשגרה. זוהי דרך קשה שיתכן וטובה היא עבור ההורה אך לא עבור הילד שיתקשה לאסוף את אותם החלקים אשר נשברו בנפשו אגב התנהגותנו זו כלפיו.
אפשרות אחרת היא לעבד את המציאות, להעלות את הנתונים לחלק הבוגר שלנו, הוא החלק השכלי והמחושב יותר, ומשם מתחילה התבוננות פנימית שהיא למעשה דו שיח בין השכל לרגש. זאת על פי האמרה היהודית הקובעת שיש להשליט את המח על הלב.
התהליך כולל בתוכו מספר מרכיבים:
ראשית, ענווה והרפיה מתחושת "האגו" וה"אני", שמנסה לשלוט ולהשליט עצמו גם על הזולת. עלינו לזכור ש"אין עוד מלבדי" נאמר על הקב"ה ולמרות שאנו ההורים לילדיי רצונות אישיים משלהם.
תפיסת מרחק: ברגע שנצליח להתבונן על המצב הקיים, כואב ככל שיהיה, כמשהו חיצוני ולא כחלק מאתנו, הראיה על המצב תהיה יותר אובייקטיבית ותתאפשר התמודדות בוגרת, מחושבת ואמיתית יותר מתוך הבנה שיש את ה"אני" ויש את המשבר שעובר עכשיו על הילד ועל המשפחה כולה.
התעניינות בילד: בזהירות ובעדינות עלינו להתעניין במה שעובר על הילד בחיי היום יום שלו ולהיות קשובים אל דבריו ואל צפיותיו מהעולם ומעצמו. עלינו להתעניין כיצד הוא מרגיש, מה מצב רוחו והאם אפשר לסייע במשהו ולהקל עליו. עניין זה תלוי הרבה גם במידת רצונו של הילד להיפתח לפני ההורה ולפתח איתו שפת תקשורת. חשוב שההתעניינות לא תיעשה בצורה של כפיה.
תיאום עמדות. במידה והילד ממשיך לגור בבית יש להגיע עמו "לתיאום עמדות" מתוך הקשבה וכבוד הדדי. הילד חייב להיות מודע לכך שהוא גר בבית הוריו ולכבד את הדרך בה הבית מתנהל. עם זאת, ישנם דברים הקשורים לאורח חייו של הילד שהוא ירצה להמשיך ולעשות בדרך שלו, ואת זאת יש לאפשר לו, בתנאים מסוימים.
קו מחשבה כללי שיכול לעזור בהתמודדות עם המצב, מתומצת ברעיון שנלמד מאגרות הקודש, אגרת כ"ה. התורה מורה לנו "ובחרת בחיים" אך יש דברים שנקבעים מראש ואין לנו בהם בחירה חופשית. אדם לא קובע את מינו, את הגנטיקה שלו ולאילו הורים הוא ייוולד. גם אנחנו לא בחרנו שזה הילד ייוולד לנו. אנו שליחיו של הקב"ה לגדל את הילד הזה. מרגע הלידה אנו כהורים נעשה את מיטב יכולתנו, את הטוב ביותר שאנו מסוגלים ויודעים לעשות. אם טעינו, יש כמובן להודות על האמת ולתקן את הצריך תיקון. עלינו להבין שילד זה היה צריך להיוולד לנו, לגדול על ברכינו ולקבל את החינוך שלנו אם בכל זאת הולך הוא בנתיב אחר, נזכור ש"הנסתרות לה' אלוקינו", "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" "ואלוקים חשבה לטובה". ועוד יותר מכך, "כל דעביד רחמנא לטב עביד", כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה.
מתוך אמונה זו, אנו צריכים להתחזק ולזכור את הדבר הבסיסי מכל: אהבת ילדינו.
לא משנה מה עשו ומה בחרו, אנו מצווים לאהוב אותם אהבת נפש. עלינו להידבק בקב"ה, להאמין בו וללמוד מדרכיו: "בנים אתם לה' אלוקיכם", בין עושים רצונו ובין שאין עושים רצונו, "אהבתי אתכם אמר ה'...".
כשם שיהודי לעולם לא יוכל להמיר את דתו ולעולם יישאר הוא יהודי, כך גם ילדינו לעולם ישארו עצם מעצמותינו ובשר מבשרנו. מצווים אנו להמשיך ולאהוב את ילדינו גם כשהם במקום אחר. נלמד את עצמנו לראות את הטוב הטמון בהם, נרחיב את המודעות שלנו ואת קשת רגשותינו החיובים ונאהב אותם אהבה רבה שתלך ותגבר.
נכון שיש כאב וצער. גם הילד יודע שאנו מיוסרים וליבנו דווה אך כבסיס לכל ישנה אהבה.
אם אנו רוצים באמת שילדנו ישוב חזרה אל הדרך בה אנו מאמינים, יש רק דרך אחת לעשות זאת: לאהוב אותו באמת, להראות לו את אהבתנו ושיהיה ברור לו שהיא לעולם לא תשתנה.
כדאי שנדע ונזכור. העובדה שהילד התנתק מהמסלול שלנו, אינה מעידה על התנתקותו מאיתנו ועל חוסר אהבתו אותנו. לעולם ההורים יהיו הדמויות הכי משמעותיות בחיי ילד ולעולם הילד ישתוקק לאהבתם ולקרבתם. לא משנה מה הוא עשה או יעשה, בפנימיותו, בתוכו, במהותו, הילד מחפש את האהבה.
מתוך כך שניתן לילדנו להרגיש את אהבתנו אליהם, נזכה בע"ה לשלום בית אמיתי, מתוך אהבה, אחווה, שלום ורעות.
