מאור פנים ושמחה והשפעתם על הילדים

דקלה נכנסת הביתה בהתקף זעם, רואה את ילדיה משתוללים, היא מתקרבת אליהם וצועקת:"מה קורה כאן. למה אתה לא נכנס למקלחת? הרי שאלתי והסכמנו שבשעה זו תהיו מוכנים בפיג'מה, כדי שאני אגיע מיד, אנחנו'll תתכוננו לארוחת ערב ותלכו לישון"!

כך נסללה הדרך לוויכוחים, טענות ותשובות מצד הילדים, והערב הזה הסתיים בצורה לא טובה, עם הרבה עצבים ואי שקט.

האם הסאגה הזו הייתה יכולה להתחיל ולהסתיים אחרת? יותר נעים? האם הילדים לא עמדו בהסכם שלהם עם אמם? האם היא צודקת שהיא כועסת עליהם?

אם נסתכל על האירוע הזה, אולי נוכל להציע רעיון אחר איך להתמודד עם מה שקרה.

נקודת המוצא היא: ההורים, תמיד  ובכל מצב, הם האנשים הבוגרים במשפחה. הם בבחינת 'הראש' כפי שלמדנו במאמרים הקודמים. כמו שנאמר במקורות שלנו ובקבלה, ההורים הם 'הראש' והילדים הם בבחינת  'איברי הגוף'. ההורים הם בחזקת 'החכמה והבינה' והילדים הם 'המידות'. 

הראש [האמא והאבא]- מבטא את ההגיון, את השכל, את האיזון ואת ההתבוננות בדבר.

איברי הגוף [הילדים]- את מבחר הרגשות.

ידוע שהרגשות נוטים להתרחב, להתפרץ, לעיתים אף לקיצוניות, זה טבעם, וזה בסדר. תפקיד ההורים לשמש כמנחה לכוון בצורה הגיונית ורגועה את ילדיהם בוויסות הרגשות. בהחלט יש מקום לבטא רגשות, אך באותה נשימה צריך ללמד כיצד להביע אותם בצורה נאותה. זה קורה בשלב בו הילדים קטנים וההורים משמשים מורי דרך בצורה מאוזנת ורגועה. ההורה צריך לקחת בחשבון שילד הוא עדיין בבניית האופי שלו, כלומר הוא עדיין לא סיים לבנות את אישיותו, ולכן יתכנו הרבה נפילות וטעויות וזה לגיטימי. יש ילדים שילמדו לווסת את רגשותיהם מהר יותר ויש שיקח להם זמן רב יותר. זה תלוי גם באופי של הילד וגם בהורים ובדרך החינוך שלהם.

מה שברור הוא, שלא נכון ולא רצוי להיכנס עם הילדים לריבים ולצעקות, בשעה שלא עמדו בדיוק בציפיות שציפינו מהם.

במקרה שציינתי האמא נכנסה הביתה בסערת רגשות [מניחה שעבר עליה יום לא פשוט או שפשוט היתה עייפה], ולא ניסתה אפילו לברר מה קרה. היא לא שאלה  לשלומם, כלל וכלל לא ניסתה לשמוע מה קרה. אולי היתה להם סיבה מוצדקת שלא לקיים את מה שהבטיחו? ואולי לא? בכל ויכוח ובכל ריב, צריך ואף מחוייב לשמוע את שני הצדדים, בפרט עם ילדים שעדיין לא סגורים על עצמם מבחינת אישיותם, מבחינת חיזוק כוח הרצון, והכוחות הנפשיים שיאפשרו להם לעמוד בכל מטלה.

כמובן - לאחר בירור- יש לפעול ולעשות את מה שמתבקש, ואם הילדים טעו, לא עמדו בהבטחה, לראות מה ניתן לעשות כדי שמצב זה לא יישנה שוב.

מה שבטוח הוא שצעקות והאשמות לא פתרו ולא יפתרו מצבים מעין אלו. ברור לנו שהכנסת הגיון ורוגע למצב זה כמו למצבי ויכוח נוספים יכולה לעזור בפתרון בכל פתרון. במאמר הקודם ניסיתי להסביר את ההשפעה של ההורים על ילדיהם. ולהשפעה זו יש ערך רב. מקום משמעותי על נפשו של הילד. הסברתי עד כמה חשוב שההורה יפעל באיזון מול הילד, שלא ישכח את תפקידו מולו,  שידע להשאיר את בעיותיו מחוץ לקשר שלו עם הילד, שלא יגרר למאבקים מיותרים שלא יוסיפו לבריאות הנפשית של כל אחד מהם, ובוודאי לא יתרמו לקשר בין ההורים ולילדים.

היום אוסיף נדבך נוסף:

ביטוי נוסף של 'החכמה' וה'בינה' [של האבא והאמא] זה מאור פנים ושמחה.

מאור פנים של ההורה כלפי הילד מבטא משהו יותר גבוה ממילים. זו אמירה ללא מילים. הילדים קולטים בחוש את תמונת פני ההורה והיא נחקקת בהם. השמחה ומאור הפנים מצד ההורים פועלת על הילדים כחוויה מאוד עוצמתית בעלת השפעה משמעותית על תפיסת הילדים את עצמם. 

מאור הפנים הוא ביטוי של חכמה כפי שנאמר: "חכמת אדם תאיר פניו". בכתבי הקבלה והחסידות מתואר שהמקום של ה'חוכמה' [האב] הוא מקום של אור, של מנוחה ועונג. בעזרת החכמה מגלים אור חדש שממלא את האדם, ויוצר תחושה של שלמות הנגרמת מגילוי האור. 

השמחה מאפיינת את ה'בינה' [האם]. בכתבים מוסבר שהשמחה היא מקום של התמלאות שנוצרת כאשר משלימים איזשהו חוסר מסוים. סוג של התרגשות מהתחדשות.

כאשר האב, שמבטא את תכונת ה'חוכמה', מקבל את הילד בסבר פנים יפות ומאירות משדר לו מסר ללא מילים " טוב לי שבאת", "אני כאן בשבילך",  "אני פנוי בעבורך". מצב זה  שחוזר על עצמו  מניב אצל הילד חוויה של ביטחון עצמי, יציבות קיום ועצמיות. הילד מבין שכמו שיש לו מקום וחשיבות אצל אביו, כך יש לו חשיבות בעולם החיצון. להראות נוכחות מול הילדים זה להיות בשלווה איתם, כאילו נאמר לו- אין כרגע שום דבר בעולם חוץ ממך. רגעי הנוכחות הזו של ההורה מול הילד ממלאים אותו בתחושה של מלאות וקיום חיובי עם עצמו ועם הסובב אותו. הילד אומר לעצמו: "אם אני קיים בתודעה של אבי, משמע אני קיים".

ולגבי האם שמבטאת את תכונת ה'בינה': הבינה כאמור מקפלת בתוכה את מידת השמחה. כשהאמא מקבלת את ילדיה מתוך שמחה, עובר מסר בלתי מילולי שאומר: "כיף לי שאת כאן, הנוכחות שלך ממלאת אותי בשמחה גדולה". יחס של שמחה בונה בילדה מקום נפשי של יכולת ורצון להעניק. בחוויה של הילדה היא מפנימה שבעצם נוכחותה היא מעניקה לאמא\אבא שמחה. זו חוויה  שמעצימה את התחושה המתפתחת בילדה שיש לה מה לתת.

מצב של היעדר מאור פנים ושמחה לאורך זמן, עלול להניב תוצאות שליליות אצל הילד.

כאשר ילד רואה וחווה שהוריו כל הזמן טרודים ולחוצים, הוא מבין שתמיד יש משהו חשוב ממנו. 

כשההורה נמצא באופן תמידי במצב רוח לא טוב של לחץ וטרדות, המסר לילד שהוא אינו מספיק חשוב להוריו. כך הוא עלול להרגיש בודד וחסר תמיכה, ויכול להגיע עד מצב של הרגשת יתמות נפשית, למרות שיש לו בפועל הורים.

כשהאמא משדרת פנים נפולות, והיא לא שמחה לקראת הילד, בעצם היא משדרת לו ללא מילים :"תעזוב אותי, לך תסתדר עם העניינים שלך ואל תפריע לי". במצב זה, למרות שהילד ירצה לבוא לספר משהו לאמו, הוא בהחלט עלול להתחרט ולא לספר לה. הוא יבחר לא לשתף אותה בדברים החשובים לו. הילד יצא עם הרגשה שלא שמחים אתו, לא שמחים עם מה שהוא מביא, עם מה שיש לו לספר, שהוא לא חשוב להם.

כמובן שהחיים שלנו מלאים בדאגות ולפעמים בדברים לא שמחים. מותר לנו לדאוג, וגם להיות עצובים לפעמים ובצוקי הזמן. האתגר ההורי הוא לזכור לעשות הפרדה בין המצב הקשה והדאגות לבין היחס שאנו כהורים אמורים להעניק לילדים הבוגרים שלנו ועוד יותר לצעירים שביניהם. כך הם רואים בנו הורים עם חוסן נפשי וביטחון עצמי. הם רואים שאכפת לנו, אנחנו לא מסתירים את זה לגמרי מהם, אבל יחד עם זאת הם יודעים ובטוחים שכשאנחנו מדברים איתם אנחנו מקשיבים להם, ואנחנו נהיה שם איתם. הם ירגישו שאנחנו מרוצים מהם גם כשקשה לנו ויש בזה אמירה: "אני כאן בשבילכם למרות הדאגות והבעיות".

במאמר הבא נדבר על שלב נוסף, גבוה יותר של ההורים מול הילדים ונראה מה הוא בונה בתודעת הילדים.

בהצלחה בכל המשימות - זוגיות והורות.

בישראל נעשה ונצליח

For inquiries:

Rachel Fisher 054-6600113

Email rahelfisher@gmail.com

rahelfisher.co.il website