ילד זקוק לאהבתך יותר מכל, דווקא כאשר הוא ראוי לכך פחות מכל

"ילד זקוק לאהבתך יותר מכל, דווקא כאשר הוא ראוי לכך פחות מכל" (ארמה בומבק).

 

אביגייל בת ה-18 באה לבקש את חוות דעתה של אמה יהודית על קניית הבגדים האחרונה שערכה עם חברותיה. אביגייל הוציאה בגד אחר בגד מהשקית ויהודית נשכה שפתיה והתאמצה למחוק עווית של כאב מפניה. מה קרה לילדתה האהובה? איך היא שתמיד הקפידה ללכת בלבוש לפי הוראות ההלכה היהודית ולפתע פתאום קונה חצאיות קצרצרות, שרוולים קצרים? איך קרה הדבר ואיך אני כאמא שחינכה אותה ללבוש יהודי מסוים לפי גדרות מסיימים, אמורה להתייחס לצעד כזה של בתי האהובה?

יהודית נזכרה בשיחות שערכה עם חברותיה על נסיונות שונים עם הילדים. הן דיברו על סגנון הלבוש שתרבות המערב מכתיבה לבני נוער ומבוגרים גם יחד, על התרבות שהם צורכים, ורק ביקשו וייחלו לעצמן ולמשפחותיהן להישמר בעז"ה מהתרבויות הנ"ל ולהצליח לשמר את התרבות היהודית בביתן ובסביבתן.

כיצד נכון להגיב לבתה לנוכח הקניה החדשה שלה?

האם עליה לשתף בדעתה האמיתית או שמא עליה לשתוק?

אם תחליט יהודית לומר לבתה מה היא חושבת על הבגדים החדשים, איך לומר זאת מבלי שזה ישמע ביקורתי וכועס ומבלי שזה יפגע באמון שבתה רוחשת לה?

ויותר מכל, תחשוש יהודית, מה צעד זה אומר על בתה? האם אהיה אמורה לחשוש על עתידה הרוחני של בתי?

שאלות אלו ואחרות, עומדות בפני הורים בצומת דרכים בה הם מגלים פתאום כי ילדם עובר שינוי בדרך החינוכית שאליה הם חינכו. כל הורה רוצה להעניק לילדיו את ערכי החיים, הרגלי החיים וסגנון החיים הנכון ביותר לפי ניסיונו, לימודו והבנתו. מה קורה כשהילד מחליט לבחור אחרת? איך מתמודדים עם הכאב שבדבר? עם תחושת הכישלון שעלולה להיווצר?  

קשת הרגשות האופייניות להורים היא רחבה: החל מכאב, אכזבה ותסכול ועד תחושת אבל. כן, אבל על הילד שלכאורה איבד. כמו כן מגוון התגובות האפשריות מצד ההורים כלפי אותו ילד הוא גדול. החל מתחושת קבלה, השלמה עם מה שיש, ועד לרצון להרחיקו מהבית או הוצאתו בפועל ממש.

אין ספק כי מדובר בדברים רגישים וכואבים מכיוון שמדובר באוצרות חיינו- ילדנו.

 

מה עושים? כיצד ניתן להתמודד עם הסיטואציה המורכבת והכואבת הזו?

• קודם כל, זה לגיטימי לחוש את כל מה שאנו מרגישים. אנו יצורים חיים, נושמים, בעלי רגשות כאלו ואחרים, ותודה לא-ל על כך. במקרה הזה הרגשות פועלים ביתר שאת כי הילד הוא בשר  מבשרנו, מהוויתנו ממש. לכן טוב אם נשכיל ונדע להכיל את מה שאנו מרגישים. לתת לזה מקום, אך כמובן לא להישאר במקום זה אלא להמשיך הלאה.

• נזכיר לעצמנו כי בדיוק כשם שלנו כהורים יש בחירה חופשית, גם לילדנו יש אותה. קיבלנו ילד זה כפיקדון מאת הבורא. הוא לא רכוש שלנו ואין לנו בעלות עליו. לכן, כשילד בוחר אחרת ממה שסיגלתי לו, אל לנו להיבהל או לסגת בגלל עובדה זו. אל לנו לקחת את הבחירה שלו באופן אישי, כאות קלון או כשלון עבורנו, אלא עלינו לחזק בעצמנו את ההבנה כי ילדנו הוא יצור עצמאי, חזק וחושב ויש לו עולם משלו. יתכן, אכן, שעשינו טעויות כאלו ואחרות ואנו מרגישים אשמה. אילו תחושות לגיטימיות, אך אל לנו להישאר איתן. זה רק יביא לעצבות, חידלון ואולי אף ייאוש. וכבר אמר רבי נחמן: "אין ייאוש בעולם כלל". קרוב לודאי שאם נתבונן במה שקורה, ונלמד להביט על הסיטואציה קצת ממרחק נגיע למסקנות אחרות. אחת החשובות בהן היא: אנו חינכנו ונתנו לילדינו את מה שהאמנו בו. את מה שהיינו מסוגלים לתת. את מה שחשבנו שראוי ונכון להעניק. קרה מה שקרה והתוצאות השתנו. הרי זה כלל ידוע ש"האדם עושה ו-ה' הטוב בעיניו יעשה". התוצאות לא תמיד יוצאות כפי רצוננו. זה נורמלי וקורה במשפחות רבות.

• הילדים הטובים והמוצלחים גם בלעדינו יעלו על דרך המלך כשאנו מלווים אותם בתפילותינו. הילדים שאיתם יש לנו בעיה או קושי הם הם השליחות שלנו בעולם. הצרכים של ילדינו נועדו להפוך אותנו לאנשים יותר טובים, קרובים יותר ל-ה'. 

 

מבחינה אופרטיבית מה  עושים? איך ננהג בבית כשיש לנו ילדים נוספים החיים ומתחנכים בבתינו?

• קודם כל לבוא יותר מחוזקים. כמו שהמלצנו, להתבונן במה שקרה ממרחק רגשי, כשאנו רגועים, לזכור שהילד שלנו הוא פיקדון מאת ה' התברך. 

• הכבדת עול: אם אנו מנסים שוב ושוב לכפות על הילד את הדרך בה אנו מאמינים כדי להשיג את התוצאה בה אנו מאמינים, הרי שאנו לא מקשיבים לקצב הפנימי שלו ועל כך אמרו חז"ל: "כל הדוחק את השעה ,השעה דוחקתו". לכן כל כך חשוב "לרדת" אל הילד. לנסות להבין מה עובר עליו. הרי אין סיבה שילד יעזוב סתם את דרך הוריו. מדרך הטבע הוא רוצה שיאהבו אותו. הוא רוצה להידמות אליהם, ובכל זאת עזב...מדוע? לנסות להקשיב לו. להזמין אותו לשיחה, ללא מוסר. פשוט לשבת איתו ולהקשיב. להקשיב מכל הלב, למרות הכאב.

• להכיר במגבלות המציאות ובכל זאת לא להתייאש. מה זה אומר? הכרה במציאות החדשה, בקשיים שהביאה איתה. ובכל זאת לא ליפול ברוח. לא ליפול לרגשי אשמה מיותרים. להמשיך לדבוק באידיאלים ובדרך שלנו, כשאנו זוכרים שאין להשליטם בכוח

• מגלים סבלנות חינוכית ורגשית (כמה שפחות לכעוס) ומתנהלים בקצב המציאות כיעקב אבינו כשענה לעשיו: "אדוני יודע כי הילדים רכים... ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה..עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". יעקב רוצה להגיע לשעיר –ליעד- הרחוק-אך בקצב שלו.  נכון קשה לחתור לאידיאל גבוה כשלנו בקצה איטי. קשה לסבול את הפער בין הרצוי למצוי, אך זוהי מידת הרחמים שהנחיל לנו הבורא מיד אחרי שברא את העולם במידת הדין. זהו האיזון ואנו צריכים ללמד מאותה סבלנות אלוקית המאפשרת לעולם להתגבר על כשלונותיו ולהתקדם בקצב שלו.

• להחליט על הגבולות החדשים  שאנו לא מוכנים להתפשר עליהם וכן על מה אנו כן מוכנים לוותר. לדבר על כך עם הילד  בשעת רצון. זה משתנה מבית לבית. תלוי  ביחסים בין כולם, אם יש עוד ילדים נוספים גדולים כקטנים. הילד יבין שדברים מסוימים לא יכולים להיכנס הביתה, כי זה עלול להשפיע על אחיו הקטנים, או שיפגע בהורים ובמשפחה כולה. על כך לדבר ברוגע ובהחלטיות. יש דברים עליהם אפשר לנהל משא ומתן ויש שלא. כי כך זה אצלנו ועל כך אי אפשר להתפשר.

• להמשיך לתת לו חיזוקים ומחמאות על דברים חיוביים שעושה. כגון עוזר בבית. עוזר לאחיו, ועוד.

 

וזאת יש לדעת: הילד יעריך ללא גבול את ההבנה שלנו, את הרצון להבין אותו, להידבר עמו. בכך אנו מבטאים את אהבתנו אליו ללא תנאי. נכון אנו כואבים את מה שקרה, את הדברים השונים בהם בחר. יחד עם זאת, הוא עדיין הילד האהוב שלנו. לא רק אומרים לו זאת. הוא חש זאת באווירה, ביחס היום יומי וזה מה שחשוב באמת. בצורה זו הילד ירגיש רגוע, וקרוב לודאי שזה יחזק את הקשר בינינו. מכאן ואילך נמשיך להתפלל  ולייחל בסבלנות שבעז"ה הוא יחזור.

יחזור בזמן שלו, עם הרצון שלו ובצורה שלו.

 

וכדאי לזכור גם: אף פעם אין מה להתבייש או להימנע מללכת לייעוץ והכוונה אצל איש מקצוע. אנחנו אנושיים, ומותר לנו לקבל מקור תמיכה וחיזוק שינחה וילווה אותנו בצעדים מול ילדנו.

 

אם כן, לאחר הנקודות שהעלינו פה במאמר, איך נמליץ ליהודית להגיב לבתה אביגייל? {אתם 

מוזמנים לענות לעצמכם בראש לפני שאתם קוראים את התשובה שלי}.

אמא יהודית: "אביגייל אהובתי, הבגדים מאוד יפים ואני שמחה שאת מפתחת טעם משלך, יחד עם זאת, קצת קשה לי לראות את השרוולים ואורך החצאית שבפתאומיות התקצרו, את בטח יודעת שאלו בגדים שונים ממה שחינכנו אותך פה בבית ללכת איתו, לכן באופן ישיר יהיה קשה עבורי לתמוך בבגדים הללו".

לרוב, תגובה זו תתקבל בהבנה ואהבה אם יש שיח פורה ומכבד.

כל הורה צריך להכיר את הגבולות של עצמו ושל ביתו ועל בסיס הגבולות האלו לדעת איזו סטיה

מהנורמה הקבועה בבית הוא מוכן לקבל אצל ילדו ואיזו סטיה היא בבחינת קו אדום.

שוב אני מזכירה, כי תמיד מומלץ וכדאי להתייעץ עם דמות רבנית או דמות אחרת שאנחנו סומכים עליה ועל שיקולי דעתה. נזכור כי איננו רוצים לאבד את ילדנו.

וכמו שאמר הרב שלמה קרליבך: "ילד זקוק לאמונה של אדם בוגר אחד כדי לצמוח ולגדול".

לסיכום כדאי לזכור  שהנסיונות שאנו עוברים עם ילדינו, הם הזדמנות לתיקון המידות שלנו. נוכל לשפר את מידותינו החלשות: כעס, חוסר סבלנות, חוסר תשומת-לב, רק אחרי שנעמול לתקן אותם בתוך המשפחה פנימה.