על אימהות, הורות ובכלל.

כשמישהו קורא: "אמא" - מה עולה לכם בראש?

שזה ילד בגיל 2 ,5,12 15 -גג. זהו.

מעל גיל 18,הוא כבר נער, ואז מי בכלל צריך את אמו?

יש כבר חברים וחברות – ומה שנקרא: "חברת השווים".

מה תגידו על בני  30 שזקוקים לאמם או לאביהם? הייתכן? ולבני ה-50?.

מיידע שרכשתי, ובעיקר מניסיוני האישי- ילד זקוק להוריו כמעט בכל גיל. כמובן שהצרכים משתנים, אינו דומה ילד קטן בצרכיו לנער בן 15. נכון הדבר כשהילד מתחתן הוא כבר נפרד ובונה לו קן משלו. מפתח לו את חייו העצמאיים, ומוכן להקמת הדור הבא. אלא מה? זה נכון וטוב כשהכול הולך על מי מנוחות.

גם אז, יש יציאות ובקשות של עזרה פיזית וגם רגשית, של תמיכה, עידוד ופרגון.

מה קורה כשהחיים לא ממש מאירים פניהם ל "ילד"?? כשדברים מתחילים להתערער, כשהילד הבוגר מרגיש מצוקה, הוא פונה לעזרה.

למי יפנה בראשונה? בדרך כלל-להוריו.

אציין שאני מדברת על הורים וילדים נורמטיביים, על מערכת קשרים תקינה שנוצרה במשך השנים בין הדורות. אין זה אומר שיש הסכמה על הכל, יש חילוקי דעות וזה בסדר ולגמרי תקין, אבל בבסיס באופן הנורמלי, כשקורה משהו, שיש ערעור בחייו, אותו "ילד" חוזר לפרקי זמן, לחלק ה"ילדי" שבו ונזקק להוריו.

בפסיכולוגיה יש מודל פשוט העוזר לאדם למקם את עצמו מבחינה התפתחותית.

הכוונה" לילד. בוגר. והורה."

במסלול ההתפתחותי התקין, יש התאמה בין הגיל להתפתחות אך חשוב לדעת: האדם הוא יצור אנושי, קם הולך אך גם נופל. נכשל. מדבר שטויות, ואז מה קורה? הוא עלול לעבור ממצב צבירה נפשי של בוגר- למצב צבירה נפשי של ילד, להרגיש חסר-אונים, נצרך וזה בסדר ונורמלי אם זה נמשך לפרק זמן מסוים ולא מתקבע!

כהורים, כדאי לנו לזכור שגם כשהילד פרח, עזב את בתינו, הוא נשאר קשור אלינו בקשר חזק, פנימי ונצחי [ושוב הכוונה לרובינו כהורים נורמטיביים].

עלינו לשנן לעצמנו שעדיין לא הסתיים תפקידינו כהורים, אי אפשר לשבת על זרי דפנה. ואתם
יודעים מה? זו זכות גדולה עצומה.

בתי -זו שהתגרשה, ילדה מקסימה, טובה וחכמה, כעת זקוקה ללא מעט עזרה בכל התחומים וזה בסדר. חלק מהחכמה כאן, זו הגמישות לקבל את המצב המשתנה, לעכל אותו ולפעול בהתאם.

גם, אם חלק מחיינו משתנים- מה עושים?

אנו אישית, שינינו סדרי עדיפויות. אם היו לנו דברים חשובים שלא ויתרנו עליהם, כעת יש דברים אחרים יותר חשובים. וזו בחירה. אם -אכן- נפעל מתוך מחשבה ובחירה יהיה לנו קל יותר לשאת את השינויים, מאשר ניגרר אחרי ההתרחשויות, ואז נפעל מתוך תסכול וכאב ואז בוודאי יקרין החוצה.

לסיכום - אם כהורים חשבנו שאחרי שהילד מתחתן אנו נפרדים כשתי ישויות נפרדות ואחרות, הרי שהדברים אינם נכונים כלל ועיקר - כדאי לנו לשנן לעצמינו, שבעצם, כל החיים, ממש לכל אורכם, ובכל טווח הגילאים של ילדנו, יש לנו עבודה לעשות. ככל שנתכונן לכך טוב יותר, שנפנים ונדע שדברים ומצבים עשויים [ועלולים] להשתנות, כך נעבור את המהמורות יותר בקלות.

והכל, אבל הכול, בעזרת ה', שמכוון ומושך בחוטים מלמעלה!

בהצלחה לכולנו