עד כמה אנו פנויים רגשית לקול ילדינו

עד כמה אנו פנויים רגשית לקול  ילדינו הקורא לנו/ מאת רחל פישר, פסיכותרפיסטית ויועצת זוגית ומשפחתית

חזרנו לחיים, לשגרה הטובה, לענייני החולין, העבודה, הלימודים [וכמובן גם לענייני הבחירות… שיעברו כבר, וננקה עצמנו מן האווירה שנתלוותה להם].

היום נעסוק בסוגיית הפניות שלנו לילד. עד כמה אנו "שומעים" לקריאתו אלינו, עד כמה אנו קשובים למצוקותיו.

יש סיפור יפה על בעל התניא-מייסד חסידות חב"ד ובנו הנקרא האדמו"ר האמצעי: הם גרו באותו הבית בקומות שונות. האדמור האמצעי [להלן "הבן"]  למד בחדרו בריכוז רב ואביו שהה בקומה העליונה. בקרן זוית של חדר הבן עמדה עריסת בנו התינוק.

לפתע נפל התינוק מהעריסה ואביו המרוכז בלימודיו כלל לא שמע את קול בכיו. האדמור [הסב] שמע 

את בכי התינוק ומיד הפסיק מלימודו וירד כהרף עין, הרים והרגיע את התינוק. בנו מאידך

עדיין לא הבחין במתרחש, לא שם לב שאביו ובנו נמצאים בחדרו. הוא היה שקוע עד 

כדי כך בלימודו.  לאחר זמן ובשעת הכושר הראויה, הוכיח האדמו"ר הזקן את בנו, והסביר לו

שריכוז כה עצום בלימוד כלשהו ואפילו בלימוד תורה, אסור שימנעו ממנו להקשיב 

לקול תינוק בוכה. וכך כתוב שם:  "אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה עניין שהוא, ויהיה אפילו 

עניין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום….. 

באופן שיפסיק השומע מעניינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלא את החסר לילד".

מימוש עצמי ורוחני של אדם לא יכול להיות על חשבון מערכת יחסים של נתינה  למישהו אחר ובפרט שזה 

בן משפחתו.

המחשבה של אדם "שחייו קודמים" במובן של מימוש-עצמי, ולכן לא שם לב לאחרים- מוטעית.

יכול להיות הורה שהוא אדם טוב בעל מידות טובות, הדואג למלא את הצרכים של ילדיו 

מבחינה גשמית ורוחנית.  קונה להם את מה שהם זקוקים, וכן דואג לחינוכם מבחינה רוחנית. יחד 

עם זאת שוכח לשים לב לרגשותיו של הילד, למצבי רוחו,  לרצון הקטן המפעם בילד ומשווע לכך 

שיתעניינו בו, שישאלו לשלומו. העדר הביטוי הרגשי מעיד על חסר מסוים ביחס ההורי.

בדרך כלל הסיבה האמיתית לחוסר תשומת הלב של ההורה הינה היותו עסוק יתר על המידה בעצמו ובענייניו, 

ואז מתוך הריכוז, הלחץ או הטירדה הוא לא פנוי לשים לב לכאבו של הילד, או לרגשות אחרים. 

לרוב זה לא נובע מרוע לב או מהתעלמות  מכוונת, אלא פשוט מחוסר מודעות מסוימת לצרכיו הרגשיים של ילדו.

ניתן דוגמא: הילד שקוע במשחק ובתוך כך, ללא שימת לב רץ למטבח, נתקל בשולחן, וסיר שהיה עליו 

נפל ותכולתו נשפכה על הרצפה.  ההורה רואה את הלכלוך על הרצפה ומתעצבן. חוקר מי עשה, איך קרה וכששומע שזה הילד הזה, הוא כועס עליו, תוקף אותו במילים לא נעימות: "אתה פרא אדם, לא יוצלח, מפיל דברים… " וכן על זו הדרך.

הילד מנסה להסביר מה קרה, שזו באמת לא אשמתו, הוא נתקל ללא כוונה, ומוכן גם לנקות, אבל ההורה בשלו, לא מקשיב.

המילים של ההורה פוגעות בילד, פוצעות את נפשו. הוא מרגיש מבוזה ומושפל על כך שלא מקשיבים לו, אין לו מקום להסביר שבאמת לא התכוון להזיק.

מה לומד הילד ממקרה זה, ובמיוחד אם מקרים כאלו חוזרים ונשנים בסיטואציות שונות?

הוא לומד ומפנים שאם מקרה כזה או דומהו ישנה ויחזור, אל לו להודות. הפחד מתגובת ההורה יגרום לו שלא להודות בטעות ואולי אף לשקר.

אלו ההורה היה נח לרגע, לוקח נשימה לאחר שראה מה קרה, מקשיב לדברי הילד, מנסה לברר איתו מה קרה, ולאחר מכן מגיב ממקום יותר הגיוני, יותר שקול, הוא היה משיג הרבה דברים ערכיים: 

קודם כל הילד לומד שמותר לטעות. זה קורה וזה לגיטימי. כולנו טועים [גם ההורים]. הוא גם היה מפנים שההורה שלו מקשיב לו גם כשנוצרת סיטואציה פחות נעימה. ההורה יודע להכיל מצבים שלא נוחים לו, וכך הילד ילמד ערך חשוב של הכלה, איפוק, הכנסת הגיון לכל מיני מקרים כאלו ואחרים. כמו כן הקשר בין ההורה והילד יעמיק. ההורה בקשר אתו כשהכל הולך נעים וטוב וגם כשפחות. בצורה זו יש סיכוי טוב שהילד ירצה להמשיך ולשתף את ההורה גם במצבים אחרים ושונים.

מה שורש הבעיה?

ההורה עסוק בעצמו, במה שמפריע לו, במה שעובר עליו ולא פנוי רגשית לילד.

עיסוק זה של האדם בעיקר בעצמו מונע ממנו לראות את זולתו. הדבר נכון בקשר בין ההורים לילדיהם, אך לא רק, זה קורה וקיים בכל סוגי היחסים במשפחה. בין אחים, בין אישה לבעלה, ובוודאי גם קורה ביחסים מחוץ למשפחה.

יש רק להאיר, שקורה שעובר עלינו ארוע משמעותי ואנו לא פנויים להקשיב באותו הרגע לזולתינו, זה נורמלי וזה קורה, אבל זה המצב היוצא דופן המתרחש לעיתים יותר רחוקות.

אם כדרך שגרה אחד מבני הזוג שקוע בעיקר ברצונותיו, בצרכיו ובמימושו העצמי, אינו 'רואה' את בן זוגו, הרי שיש לפנינו מתכון ליצירת בעיות. כגון: הבעל מגיע באיחור הביתה אחרי שאשתו ביקשה ממנו שיקדים… הוא מאחר בכמה דקות. ברגע שנכנס, לפני ברכת השלום,  מחכה לו מטריית 'ברכות'. אשתו צועקת עליו, מטיחה בו דברים, והוא אפילו לא מצליח להשחיל מילה בתוך כל המבול הזה. היא לא פנויה להקשיב, עסוקה בעיקר בעצמה, בפגיעה שלה בשל האיחור. הרי היא איננה יודעת מדוע הוא איחר בכמה דקות. אולי היתה לו סיבה טובה. פקקים? מי יודע. לא היתה לו אפשרות להסביר עצמו.

נראה לי שאנו יכולים להבין מכאן עד כמה חשובה ההקשבה האמיתית לכל אחד ואחת, וקל וחומר לבני המשפחה שאיתם האינטראקציות הכי קרובות ותמידיות.

ככל שנלמד את עצמנו להקשיב טוב יותר, נלמד לפנות את מחשבתינו, לשמוע מה יש לו לאדם העומד מולינו לומר, להרפות את עצמנו, ולהיות לכמה דקות עם הזולת ועם מה שיש לו לומר, כך יתפתח הקשר הטוב.    ההקשבה והמחשבה על הזולת תיצור הזדהות שכל כך חשובה על מנת ליצור יחסים קרובים. השמחה של השני תהיה גם שלי, נלמד להרגיש את נפש זולתינו באמת.

יש לזכור כי התקשורת עם בני המשפחה אינה עומדת רק על הענקת הצרכים הגשמיים ואפילו הרוחניים, אלא  להיות שם אתו ובשבילו. כשאנו ניצבים עם השני, מקשיבים לו באמת, נוצרת אחדות, קשר חם יותר.   ההערכה והאהבה מתפתחים ומתעצמים. 

שנזכה ללמד  את עצמנו יותר ויותר  להקשיב לבני המשפחה, לבני הזוג לילדים ובכלל. נחזק גם את ההקשבה העצמית שלנו בתוכינו, וכך נהיה יותר שמחים מחוברים לעצמינו ולזולתינו.

בעז"ה נעשה ונצליח

לפניות: רחל פישר rahelfisher@gmail.com

054-6600113 לאתר rahelfisher.co.il