הורים תועים–יש דבר כזה?

סיפור חסידי מספר על גביר אחד שעבר בדרכו בעיירה מסוימת בערב שבת, ומכיוון שהשבת התקרבה החליט להישאר בעיירה לשבות בה. הלך לבית המרחץ להכין עצמו לקראת שבת עם מיטב מחלצותיו- בגדיו היפים.

בעודו צועד מבית המרחץ בדרכו חזרה לאכסניה, הבחין בעגלה שעמדה על צידה וראה שחסר לה גלגל. מיד נחפז לקיים מצוות עזרה לזולת ונחלץ לקיימה בעצמו.  יש לציין שהוא לא בדיוק הבין כיצד מחלצים עגלה ששקעה בבוץ ובודאי לא ידע לתקן את הגלגל. הזמן חלף, הוא נחבל ובסופו של דבר לא ממש הצליח לעזור.  כשראה שעוד רגע נכנסת השבת אץ רץ לו לבית הכנסת, כולו חבול ובגדיו קרועים.

ויהי היום והוא עלה לשמי מרומים לאחר 120 שנה. שם נאמר עליו שהוא בחזקת  "נשמה תועה". נפסק לו שהוא יחזור בגלגול, יעמוד באותה סיטואציה, ונראה מה יעשה, כיצד יפעל הפעם. הוחלט בשמים לתת לו צאנס לנהוג כראוי.

מהי הטעות שלו?

לכאורה אותו גביר פעל בתום לב על מנת לעזור. איזה חסרון יש במעשה שעשה? הוא הרי לא חס על בגדיו, התעלה מעל כבודו והיה מוכן להתאמץ בכל כוחו כדי לעזור לעגלון.

אלא שאותו גביר היה חסר מודעות. הוא אכן פעל ממקום טוב אך לא היה מודע למגבלותיו. חילוץ עגלות אינו בתחום ידיעתו, הוא אף פעם לא התעסק עם זה, ולא היה לו מושג מה ואיך עושים במקרה הזה. מקסימום היה יכול לקרוא לעזרה.

מה ניתן ללמוד מסיפור זה?

הורה מטבעו רוצה את החינוך הטוב ביותר לילדיו, אך לעיתים מתוך הרצון העז להעניק את החינוך הכי טוב הוא עושה טעות חינוכית. הוא גורם לילדתו, למשל, להתקבל לבית ספר יוקרתי שכלל אינו מתאים לה, או לקנות ביגוד שהנערה כלל לא אוהבת. בצורה זו הילדה עלולה  'להתנתק' מהוריה, לא תיפתח אליהם ופחות תשתף אותם במה שעובר עליה.

ההתלהבות מבלבלת

כיצד נדע כיצד להתנהל עם ילדינו ללא טעויות?

אם נכנס לראשו של אותו גביר, נשאל מדוע רץ לעזור לעגלון שעגלתו נשברה? הוא התלהב מהזכות שנפלה בחלקו כדי לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך", עד כדי כך שההתרגשות וההתלהבות לא איפשרה לו לבחון את הדברים לגופם. ההגיון נעזב קצת מאחורה.

התרגשות מצד עצמה יכולה להיות עניין מבורך, אך היא יכולה - מצד אחר- לגרום לעיוות החשיבה, ואז במקום לפעול בצורה מותאמת, הגיונית ופשוטה, היא מתפתלת וסוטה מדרך הישר המתאימה למקרה. לעיתים הילדים שלנו פועלים בדרך מסוימת הגורמת לנו להיבהל  ואז אנו מגיבים מיד.  האוטומט המחשבתי מופעל וגורם לנזק ואנו עלולים להיקלע למאבקים מיותרים עם הילד.

לכל אחד מאיתנו יש  מקום ילדותי- אוטומטי, הפועל מתוך רגשות בלבד. כשמקום זה מפעיל אותנו אנו נכנסים בעל כורחינו לבעיות.

זאת יש לזכור: מול הילדים שלנו אנו אמורים ואף מחויבים לפעול מתוך מקום הורי, שהוא מקום שקול והגיוני. אי אפשר לפעול מול הילד מתוך רגשות של כעס, עצבים מיותרים וחוסר סבלנות. כמה קל להוציא את העצבים שלנו על הילדים, שהרבה פעמים הם חסרי אונים מולינו. דווקא בגלל זה, אסור לנו להיכנס איתם למאבקי כוח ונקמנות [הוא עשה לי, כעת אראה לו]. דוגמא נוספת: מישהו הרביץ לילד שלנו בגן, ומיד אנו  מתעצבנים, והולכים לצעוק על הילד המכה או חלילה אף לקללו.

היסוד ההורי זקוק לפיתוח פנימי. ההורות זקוקה לבגרות, והמבחן הוא דווקא במצבי הלחץ. כמו למשל, שעות הבוקר כשהילדים קמים ויש לחץ בשירותים וצריך להספיק להכין כריכים וארוחת בוקר.

עלינו לחשוב מהי המטרה החינוכית אליה אנו שואפים? הרי אנו מאמינים ורוצים שהילדה שלנו תגדל מתוך מקום של יציבות ורוגע, תתחנך לערכים חיוביים וכל זה יתנהל בצורה הגיונית ושלווה.

אם היינו יכולים להציב מצלמה  למשך יממה בבתינו שתצלם את מהלך היום, ואז צופים בסרטונים הללו, כיצד היינו נראים בעיני עצמנו? האם היינו 'חותמים' על ההתנהגות שלנו? האם זו הדרך שחשבנו שכך נחנך את ילדינו?

הסיבה שאנו נוהגים לעיתים בכעס ובחוסר סבלנות היא שאיננו מפעילים את השכל הישר. אנו לחוצים, רצים עסוקים.  בניגוד לזה, אנו אמורים וחייבים לבדוק את עצמנו, לבדוק ולהחליט מתוך מחשבה, כיצד לפעול ולעשות.

כיום ניתן להשתלם, ללמוד עוד ועוד על חינוך ילדים, ובמיוחד כשהעולם משתנה מול עיננו חדשות לבקרים, ואנו עומדים לא אחת חסרי אונים מול המציאות המתחלפת.

עלינו כהורים מוטלת איפה החובה לפעול מתוך שיקול דעת, להתייעץ במידת הצורך, ולבדוק מה הכי יעיל לילד הזה ולילדה הזו.  ייתכן מאוד וקרוב לוודאי שיהיו אלו דברים שונים, צרכים שונים שנספק להם באהבה רבה ומתוך הגיון ושיקול הדעת.

בעז"ה נעשה ונצליח.

לפניות:

רחל פישר rahelfisher@gmail.com 054-6600113

לאתר rahelfisher.co.il