האם נכון לשפוט את הילד ובכלל?

כפי שציינו כבר בעבר, עלינו לזכור שאחד המאפיינים העיקריים ביחסי הורים ילדים הוא שה ובלשון חז"ל: "אהבה שאינה תלויה בדבר".

אף שזה מאפיין חשוב, לא תמיד זוכרים להביע אותו.

ישנם מצבים שההורים מביטים על ילדיהם במבט חיצוני, שלא מביע את מהות הקשר הפנימי- האמיתי.

ההסתכלות החיצונית היא הסתכלות של הורים ששופטים את הילד שלהם על פי רמת התיפקוד שלו: כיצד הוא מתנהג, לומד ופועל, ועל פי המימצאים הם מגדירים את מהותו.

ההסתכלות הפנימית שונה ממנה לחלוטין: נקודת המוצא היא שלכל אדם ולכל ילד וילדה יש נשמה אלוקית שערכה לא מותנה וכל מהותם היא אלוקית וטובה באופן מוחלט. אמנם יש מגבלות  חיצוניות מסוימות שמסתירות לעיתים מעינינו- ההורים- את המהות הפנימית שלו, אבל המהות הטובה והטהורה קיימת ללא ספק. המראה החיצוני אינו קובע את הגדרת המהות.

לתרגל ולהתאמן

ההבדל בין הסתכלות חיצונית [הרואה ושופטת על פי התיפקוד החיצוני בלבד] לבין הסתכלות פנימית [הרואה את המהות הפנימית השלימה] היא הבסיס של כל חשיבה נכונה. היא מהווה את ההבדל בין 'הגילויים' [התיפקוד] לבין 'העצם' [עצמיות].

הסתכלות זו נדרשת לא רק בין הילד להוריו, אלא אף בין האדם לעצמו. מבט חיצוני מביא את האדם לשפוט עצמו על פי הישגיו בשטח. באופן זה הוא עלול לזלזל או להפחית בערך עצמו. 

כשהאדם יתבונן על עצמו במבט פנימי, המאמין במעלות הטבועות בו, בכישורים המולדים שחנן אותו האלוקים, הוא יצליח להתחבר באמת לעצמו, לשליחות שלו בעולם. הוא ילמד לאהוב את עצמו אהבה אמיתית, מצד הערך הבלתי מותנה שקיבל מלמעלה. הוא ירגיש טוב יותר עם עצמו, בטחונו העצמי יגדל והוא יפעל בעולם בצורה מיטבית.

התפיסה הנכונה  של האדם כלפי עצמו וערכו האמיתי משפיעה על דרך פעולתם של כל הכוחות כולם: הרגשות וצורת ההתנהגות.

הפנמת תפיסה זו אינה קלה. לעיתים פגיעה שנעשתה בילד בגיל צעיר או יותר מאוחר גורמת לו שלא להאמין בערכו, ובבגרותו- קשה לו לתקן את אשר נפגם. קשה לו לבנות תודעה חדשה, נכונה ואמיתית יותר. קשה אולי, אך לא בלתי אפשרי, זה מצריך תרגול והשקעה. כמו שמתרגלים שריר בספורט, שבהתחלה זה קשה ואף כואב, גם כאן מתרגלים על ידי עמל והתמדה את 'שרירי התודעה' והאמונה העצמית. האדם אמור לתרגל שוב ושוב את התפיסה החדשה, התפיסה הרואה את פנימיותו ואת כישוריו הטבועים בו מרגע לידתו, גם אם משום מה לא יצאו מהכוח אל הפועל. בצורה זו הוא יבנה בתוכו  "ראש" חדש ובריא נפשית.

בנים לה'

הקשר  בין ההורים לילדיהם הוא גם משל ודוגמא לקשר בינינו לבין הקב"ה. כנאמר: "בנים אתם לה' אלוקיכם". עם ישראל הוא בבחינת בנים לבורא. במתן תורה התגלתה הבחירה בנו כעמו  וכן הקשר הבלתי תלוי בינינו לבינו. 

אם כל ישראל הם בנים לה', משמע שהקשר ביננו היהודים הוא קשר של 'אחים' [לא סתם אנשים במרחב הציבורי קוראים אחד לשני מבלי שיכירו"אחי"..]. הקשר בין אחים הוא קשר ללא אינטרסים, וכשצריך לעזור עוזרים.

מכאן מבינים שעלינו לפתח יחס של קשר ואהבה שאינה תלויה בדבר כלפי כל יהודי. כיצד עושים זאת? על ידי כך שמרוממים את הנפש מעל הגוף, כלומר- לרומם את התודעה הפנימית ופחות להביט על החיצוניות.

לעיתים טירדות היומיום משכיחות מאיתנו את העיקר בחיינו. עיקר העיקרים זה לאהוב כל יהודי, לנסות להתבונן בטוב הפנימי הטמון בו, גם אם הוא שונה ממני, גם אם כרגע, הוא נמצא במקום לא טוב.  אנו שואפים להיות מאוחדים. זו לא סיסמא בעלמא. איננו רוצים וגם לא צריכים להיות "אחידים" באותה דרך  וגם לא לחשוב אותו הדבר. אבל כן עלינו לשאוף מעלה, פחות לעסוק בהתחשבנות, לראות את הטוב ואת החיובי שבכל אחד ואחת. בצורה זו גם נוכל לראות את הטוב הטמון והגלוי בילדינו ולשמוח איתם ובהם.

אחדות זו מביאה איתה ברכה ברוחניות ובגשמיות, כמו שאומרים בתפילה: " ברכנו אבינו כולנו כאחד".

שנזכר בעז"ה אמן