האם נכון להיות חבר של הילד שלי?

אחד הדברים החשובים בקשר עם הילדים שלנו הוא פיתוח קשרי חברות ביננו לבינם.

'חבר'- מלשון 'חיבור'. המקום של החברות מוציא את הילד מתחושת 'הלבדיות', מתחושת הבדידות.

הורים יכולים לאהוב את ילדיהם בכל מאודם ועם זאת לא להיות  'חברים' שלהם, כלומר: הם לא מצליחים להתחבר לעולם שלהם והם נשארים מרוחקים מהם.

לפיתוח החברות עם הילד יש חשיבות גדולה מאוד, שכן חברות זו משפיעה על התודעה של הילד ועל עולמו הפנימי.  תודעה זו תאפשר לו להרגיש שהוא לא לבד. זה חשוב בהיותו צעיר ובוודאי בגיל ההתבגרות שחלים בו שינויים רבים.

אם חלילה חסרה התעניינות כנה בילד, בצרכיו ובכלל במה שעובר עליו הוא עלול לפתח תחושה של בדידות.

בעקבות זאת, הוא עלול לחשוב שהתמונה הזו שהוא מכיר ושהוא חווה עם הוריו מאפיינת את כלל הקשרים האנושיים.

כתוצאה מכך, הילד יתקשה להביע איכפתיות והתעניינות בזולת, וגם חלילה עשוי לחוות קושי כשיגיע זמנו להקים משפחה משל עצמו. 

מה פירושה של אותה חברות?

זו מתחילה מהתעניינות. הורה צריך 'לרדת' מעולמו, להתעניין, להקשיב ולהביע הזדהות עם עולמו של ילדו. לשמוע מה עובר עליו בגן, בבית הספר ובכלל, והכל מתוך נתינת מקום של כבוד. ההורה חייב לזכור שלילד שלו יש עולם משלו  ועליו לכבד אותו ולהקשיב לו. 

עם זאת, חשוב לציין שהחברות ההורית שונה מחברות רגילה; היא אינה נשאבת לחלוטין לעולמו של הילד, אלא נשארת מרוממת ממנה, מעל המקום המזדהה. בלשון הקבלה והחסידות מקום זה נקרא  "נוגע לא נוגע". כלומר, יש נגיעה בעולמו של הילד ולצידה- הבדלה ורוממות [להבדיל מהתנשאות]. ההורה במודע נוגע ומתעניין בעולם של ילדו, אך במקביל שומר על מקומו כהורה. שילוב של שתי תנועות אלו יוצר קשר טוב, חברות טובה.

מעלת החברות בין הילד להוריו משפיעה גם על מידת ההשפעה שתופעל על הילד מחוץ לביתו. כאשר אין  חברות מהסוג שתיארנו עם ההורים, כוחה של השפעת החברים בחוץ גובר. במצב זה, אם הילד התחבר לקבוצת ילדים חיובית שפר עליו מזלו, והוא יהיה במערכת חברית מיטבית. אך אם חלילה הוא יתחבר לחבר או חברים  בעלי השפעה מזיקה- הסכנה גדולה מאד. הילד עלול למצוא את  השייכות הפנימית שלו במקום רחוק ובעייתי. לעומת זאת, אם הילד מקבל בבית את התחושה שמתעניינים בו ומזדהים עם עולמו ונוצרת נעימות של 'ביחד', הוא יהיה מוגן  ומחוסן יותר מפני השפעות שליליות חיצוניות.

 פתיחות

כידוע, בגיל ההתבגרות כשהנערה בודקת את מקומה בעולם, חשה בשינויים המתחוללים בגופה ובנפשה, דווקא אז צריך לתת לה תשומת לב רבה יותר, להתעניין במה שעובר עליה מתוך סבלנות והקשבה.

יש פתגם בפרקי אבות שאומר: "קנה לך חבר". להתחברות הזו יש משמעות עמוקה וחזקה, זאת כיוון שיש לכולנו, ובפרט לילדים ונערים צעירים, צורך להרגיש שייכים. כל אחד ואחת חשים את הצורך הזה, גם אם לא מבטאים זאת בצורה מילולית. אם הילד לא מוצא את מקומו בבית, הוא יחפש חבר שמזדהה איתו ושיבין אותו, וכשימצא- יגרר אחריו כאחוז בחבלי קסם. אז כבר ידע להבחין פחות בין ההשפעה השלילית לזו החיובית.

לעודד פתיחות

אחד הביטויים של החברות זו פתיחות. כשיש למישהו סוד למי יגלה? כמובן לחבר הטוב, כיוון שסומך עליו ומרגיש איתו בנוח. כשהילד מרגיש  שההורה 'חבר' שלו, שאפשר לסמוך עליו, שהוא לא יכעס גם אם יספר דבר מה שפחות נעים להורה לשמוע, אזי הוא יחוש קרבה אליו וישתף אותו בסודותיו. מתוך זה אנו מבינים כמה הקירבה והקשר הטוב בין ההורה לילד חשובים, ואף עשויים להגן על הילד מפני חברויות מזיקות.

לעומת זאת, ילד שמרגיש שההורה שלו לא נמצא איתו ואיננו 'בחברות' איתו, נמנע מלשתף את ההורה בחוויות שהוא עובר ובעולם האישי שלו.  בעקבות זאת הוא נותר לבדו בהתמודדות חייו, ופעמים זה יכול לגרום לו לטעות, לקבל החלטות שגויות או להיות מושפע מחברים בעלי אינטרסים שמזיקים לו. 

ברצוני לסייג ולומר, שגם אם ההורה משמש אוזן קשבת וחבר לילדו, יחד עם זאת ובמקביל, הילד יוצר חברויות נוספות. זה טבעי וגם בריא. אבל 'צינור התקשורת'  מול ההורה צריך להיות פתוח, כי זה הבסיס לשאר הקשרים, האב-טיפוס לחברויות הנוספות שהילד ירקום בהמשך.

אחד המרכיבים לחברות זו של ההורה והילד, הוא היכולת של ההורה להקשיב לילד ללא ביקורת וללא נתינת עצות. פשוט להיות איתו, להקשיב לו, להביע אמפתיה כלפי מה שעובר עליו בין כך ובין אחרת. הקשבה בלא שיפוט חשובה ביותר, שכן אם הילד מספר משהו אישי 'וחוטף' ביקורת, חוויה זו תגרום לו שלא לשתף בפעם הבאה. הילד קולט את המסר: "לא מרוצים ממני", ושדר זה יוצר מחסום וסוגר את הפתיחות שהייתה.

לפיכך על ההורה לפתח בתוכו והגדיל בקרבו את יכולת ההכלה, פחות להתרגש ולהיבהל מכל מיני סיפורים וחוויות שאינם חלק מעולמו. פשוט להיות שם ולהאזין באמת, וכמובן להימנע ככל שאפשר ממתיחת ביקורת. 

אם מתחייב מהמצב שההורה אכן צריך לומר דברי ביקורת, וזה עשוי לקרות לעיתים, עליו לעשות זאת בצורה מכובדת, מבלי שזה יערער את החיבור בינו לבין ילדו. נכון הדבר שבדרך כלל האדם לא אוהב ביקורת, היא מנמיכה את האדם גורמת לו לכיווץ נפשי. אך אם ההורה יאמר את דבריו אלו בצורה מכבדת, ממקום איכפתי ואוהב, יש סיכוי רב שהדברים ישמעו ויחלחלו לתוך נפשו את השומע. חשוב לומר לילד את הדברים שלא מתוך עמדה מוסרנית שיפוטית של בסדר או לא בסדר, אלא מתוך עמדה של אכפתיות: האם זה מקדם את אותך (את הילד) ומיטיב איתך או לא. לדוגמא- אם הילד מעשן וההורה רוצה להניא אותו מכך, לא כדאי לומר לו שזה לא בסדר או להביע אכזבה, אלא לברר עם הילד מדוע  עושה כך  ולומר שלפי דעת ההורה זה מזיק לו ולהביע אכפתיות אמיתית. 

יותר מזה, כשאנו מבקרים מישהו אנו צריכים לתת לו הרגשה שאין אנו שופטים אותו על כשלונו, אלא מנסים לנתח את המציאות כדי לעזור לו למצוא את הדרך הנכונה  דרכה יוכל להתקדם.

יש לזכור, אם ההורה ביחסים לא טובים עם ילדו, ומעוניין לבנות קשר חברי כמוסבר כאן, אזי בתחילת בניית דרך זו עליו להמעיט כמה שיותר בביקורת. לאט לאט לאחר שנבנה הקשר והחיבור ויש אמון בין הצדדים, אפשר לבקר, אך שוב מתוך כבוד ורצון להאיר את הדרך לפעמים הבאות. 

בהצלחה לכולנו בעז"ה,

לפניות: רחל 054-6600113, rahelfisher@gmail.co