כוחן של מילים

לאחרונה חגגנו את ט"ו באב, 'יום האהבה'. אהבה זו היא לא רק בין זוגות אלא בכלל בין בני אדם, במשפחה ובין הורים לילדים.  כמה דרכים משמשים לביטויה של האהבה, אחת המרכזיות שבהן היא כלי  הדיבור.

כלי הדיבור הינו כלי חשוב בתקשורת האנושית. זהו אחד הדברים המרכזיים המבדילים בינינו לבין בעלי החיים.

אנו כהורים  מצווים  וצריכים להשתמש בכוח הדיבור מול ילדינו. בצורה זו אנו יכולים לעזור להם בבניית  האישיות שלהם.  עלינו להכיר בחשיבות הדיבור שלנו כלפיהם ולהשתמש בו כראוי.

שתיקה עלולה לעיתים להתפרש כהתעלמות [ להבדיל מהקשבה שנעשית דרך מיעוט במילים]. הדיבור הינו כלי המשמש לביטוי רגשות, וכן להשמעת מסרים נכונים לילדים.

הורה יודע שהוא חש כלפי ילדו רגשות אהבה עזים, אך לא מביע זאת. לשאלתנו יענה שכבר אמר לילדה שהוא אוהב אותה והיא כבר יודעת זאת… אך זו מחשבה מוטעית ביסודה. לילד יש צורך תמידי ואמיתי לשמוע מילים טובות, מילים של אהבה כל פעם מחדש. הרי כל הזמן המציאות משתנה. הנסיבות והמצבים משתנים, וכך הילדה צריכה לדעת ולחוש שאוהבים אותה גם אם היא השתנתה וגם אם לא.  זה מזכיר לי את הבדיחה העצובה: זוג מגיע למטפל והאישה מתלוננת שבעלה כבר אינו אוהב אותה, והבעל בתמיהה עונה: "כבר אמרתי לך שאני אוהב אתך כשהתחתנו"... ההורה צריך להשתמש במילים כמו  'אני אוהב אותך', טוב לי להיות אתך'. 'את משמחת אותי בעצם היותך בתי'.

כמובן מילים אלו אמורות להיאמר מתוך רגש של חום, שהרי "מילים היוצאות מן הלב נכנסות אל הלב". כאשר הן תאמרנה בצורה זו הילדה תרגיש בהם וזה כבר ייטיב את מצבה ובטחונה העצמי, וכמובן לא משנה באיזה מצב היא כרגע.

 דיבור פותח לב

יש שחושבים שאמירת מילים המבטאות רגש ואהבה לילדים מיותרת, כי זה "מובן מאליו". אנו כנגד ננסה להרחיב ולהסביר עד כמה כוחן של המילים מגעת.

בעצם מדוע לא די באהבה שבלב?

התשובה לכך היא שהרגש הוא מהות מופשטת. כשם ששלהבת אש בלי פתילה ושמן תתפוגג במהרה, כך גם הרגש זקוק 'לכלים' כדי לפעול בתוך המציאות. המילים והאותיות הן הכלים המאפשרים לרגש הקיים בלב להתעצם, להיחשף, להתבטא ולהשפיע על חיי היום יום. כאשר האהבה קיימת בלב המילים מגלות אותה כלפי חוץ.

מה קורה אם ההורה מרגיש אהבה לילדו ואינו מסוגל לבטא אותה במילים?
מה קורה אם ההורה  כלל אינו מרגיש ברגע זה אהבה לילדו?   
האם בשני מקרים אלו חשוב להתאמץ להוציא מילים אלו מהפה, בדיבורי אהבה?
אכן כן. ידוע שלדיבור יש כוח לא רק לבטא מחשבות ורגש קיימים אלא גם לעזור לרגש שעדיין אינו גלוי להחשף ולהתגלות. כבר למדונו חכמינו:"אחרי המעשים [והדיבורים]נמשכים הלבבות".

גם אדם שמטבעו מופנם יותר וקשה לו לבטא רגשות, או אדם שכרגע האהבה לילדו מכוסה, והוא לא מרגיש אותה בגלוי, אנשים אלו צריכים להתאמץ, להתגבר על הקושי ולבטא בפה מילים ברמה כזו או אחרת של אהבה.

נכון זה קשה, מרגיש לא טבעי ואפילו מלאכותי, כאלו אומר דברים שהם ללא כיסוי רק מהפה ולחוץ. אך אם יתמיד, קו המחשבה יתחיל לעבור שינוי ולו בצעדים קטנטנים. מובטח שהמילים והמחשבה הטובה יתחילו להשפיע, קודם כל עליו וממילא גם על ילדו. אם ניתן דוגמא מתחום של יוגה צחוק: הרי שגם בתהליך של הצחוק מתחילים לצחוק בצורה מלאכותית, ולאט לאט הצחוק האמיתי מגיע.

זוהי הדרך הנכונה לחשוף את האהבה הנסתרת והמכוסה לילד.

הקשר המתחדש

אם אנו מדברים באזני ילדינו דיבורים חדשים, והילדים ספקטיים לגביהם, עדיין חסרי אמון לגבי מה שאנו משמיעים באוזניהם, לא להתייאש. ככל שנהיה יותר ברורים לעצמינו בענין זה, נהיה נחושים שזו הדרך להתקרב לילדינו, יש סיכוי טוב יותר שהמסרים הללו יקלטו. כפי שנאמר בפרשת "שמע ישראל": "ושיננתם לבניך", כלומר , לשנן, הכוונה לחזור ולומר… והדברים יקלטו.

בנוסף, ההורה צריך להאמין בתהליך שהוא עצמו עובר, ובכך שהתנהגותו כלפי הילד  [שעדיין האהבה מכוסה בחלקה] תקבל מימד חדש, של רוך, אכפתיות ואהבה.

אם נקשור כיוון זה לחינוכו של הילד, יש לדעת שהוא בעצמו לא תמיד מבין מה מצפים ממנו. נכון הדבר שהדוגמא האישית חשובה ביותר, אבל מוכרח ונצרך ללוות תהליך זה במילים. יש להסביר לילד  מה הציפיות ממנו, מהם כללי הבית וגבולותיו. אין להסתפק רק  'בהנחתת הוראות'. כדי שהוא יפעל מתוך הבנה והזדהות עם הערכים שאנו רוצים להנחיל  לו, עלינו ללמדו  ולהסביר על יעדי הבית הקשורים אליו, על התפקיד שלו בבית, וכמובן להוסיף מילים טובות של  אמון בכוחו,חיזוק ואמפטיה [כל אלו הם חלק מאהבה].

לימדנו הרבי הרייץ: "אימרה נוקבת עד לתהום". כלומר, האמירות חודרות למקום העל- מודע ומשפיעות על השומע מעבר להגיון והשכל.

אם הדבר נכון לגבי כל אדם, קל וחומר שזה משפיע על ילדים רכים ועוד כשמדובר בילדים שלנו. לכן חשוב לדבר בצורה מכובדת לכל אדם וכמובן גם לילדינו, גם אם הם קטנים בשנים. לדוגמא: כשהילד חוזר מהגן ואנו באמצע השטיפה או כל פעולה אחרת, יש לקדם אותו בפנים מאירות גם אם נאמר לו שיחכה כמה שניות שהריצפה תתייבש.

אם הילדה עשתה מעשה שגוי וצריכים להוכיחה על כך, יש להקפיד ביתר -שאת לא לפלוט מילים שאחר כך נצטער עליהם. מילים אלו יחרתו במוחה. מותר וצריך להעמידה על האמת, להציב גבולות ברורים שהדברים יהיו ברורים לה, אבל לא לפגוע בה או לתת "שמות תואר" לאישיות שלה. יש להשתמש במילים ראויות גם אם תקיפות, להפנות את מילות הביקורת למעשה עצמו ולא לעושה אותו [שזו ילדתינו].

דוגמא נוספת: כשילד מכה את אחיו לומר לו: "אתה ילד טוב ומתוק אבל בשום אופן אי אפשר להשתולל ולהכות את אחיך". כמובן שלא להשתמש במילים פוגעות: "אתה ילד רע, אתה אוהב להרביץ.." וכיוצא בזה. אם חלילה נוהגים כך הרי שמדביקים תווית שלילית על הילד, וזה עלול לגרום לו להמשיך ולהתנהג שלא כראוי.

בחסידות מוסבר שעל ידי שאנו מהללים ומשבחים מישהו על תכונה או מעשה, אנו גורמים לאותה תכונה  לצאת מהכוח אל הפועל. דבר זה פועל בעוצמה רבה  אצל ילדים. ככל שנרבה לחזק ולשבח אותם על מעשים טובים ונשתמש במשפטים המביעים אמון בהם ובמעשיהם, יתגלו לעיניהם ולעינינו הכוחות הטמונים בהם.

נשנן לעצמינו: מעתה נתחיל להשתמש במילים טובות ומחזקות של הבעת חיבה ואהבה.

בעז"ה נעשה ונצליח. אמן