מריבות אלימות בין ילדים

שלום, בני הבכור הינו בן 9, והוא ילד מלא שמחת חיים, מוכשר ותוסס. מאז שהיה פעוט היתה בו נטייה להתפרצויות כעס כאשר הדברים לא זרמו כפי רצונו. כיום, ההתפרצויות שלו לעיתים מלוות בהרמת יד כלפי הסובבים אותו, ונמשכת עד היום. אני שומעת את עצמי כבר שנים משננת באוזניו את הכללים אותם שאפתי להנחיל בביתי - אסור להכות, אין להרים יד, בוא ננסה למצוא פיתרון בדרך אחרת ועוד. אני מקבלת בהבנה את המריבות הטבעיות בין הילדים ולא נרעשת מהן יתר על המידה (יצויין כי אני בעלת השכלה חינוכית רחבה למדיי) אך שאיפתי הייתה שהרמת יד הינה מחוץ לתחום לחלוטין. (בייחוד שאחרי בן זה יש 2 בנות עדינות שלא מסוגלות אפילו להגן על עצמן). ערכתי בעבר מבצעים, עידודים, פרסים, שיחות שקטות ואישיות, אסרתי בתקיפות. אני מרגישה כעת חוסר אונים לנוכח העובדה שבכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעניו- הוא עדיין ניגש לפתור את העניינים בכח הזרוע. הוא עושה זאת גם כאשר המריבה היא בין שני אחים אחרים ולא קשורה אליו כלל (הוא טוען שהוא לא מסוגל לראות את חוסר הצדק) הוא מאוד רגיש לכבוד שלו, וכל רמז ולו הקטן ביותר מצד אחיו למשהו שנוגע לחולשתו - מעורר בו כעס נוראי. לעיתים הכעס שלו נראה לכאורה לא הוגן (היא מכרסמת בקול רם, אני לא יכול לסבול שהיא שרה וכד' ) אני מתרשמת שברוב רובם של המקרים הוא פשוט לא מסוגל להשתלט על הכעס שמפעפע בו. השאלה היא מה עושים כדי לשים סוף לנושא הזה בבית ? יצויין כי במקום לימודיו לרוב הוא אינו שותף לקטטות אלימות (בפעמים שהוא כן היכה נמצא שהוא ניסה ללחום את מלחמתו של חבר שהוכה) כיום, כשאני מנסה באופן החלטי וברור לומר לו שאסור לו להכות, הוא יכול (אולי ממבוכה) להגיב בזלזול מסוים הגובל בחוצפה. לסיום, אציין כי בסך הכל יש לנו ההורים קשר טוב עם הילד- אנחנו משחקים איתו, הוא מספר לנו את חוויותיו, נותנים לו תפקידים בבית וכד', אך בנקודה שציינתי אנחנו לעיתים מאבדים אותו בשל הכעס שנגרר מאירועים אלו. אשמח לקבל עיצות מעשיות שיכללו גם התיחסות לתוצאות שעל הילד יהיה לשאת במקרה של אי ציות. בתודה מראש, טובה