בתי בת השנתיים מאד לא שמחה ללכת לגן, כבר חמישה חודשים

הבנתי מתוך דבריך שאת לא רגועה ומבולבלת. אכן, ככל שתדברי עם יותר אנשים הבלבול שלך ילך ויגבר, כי "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". ולעניין עצמו: לדעתי כדאי לך לעודד תקשורת פתוחה עם הגננת. קודם כל, תשאלי אותה איך הבת שלך מתנהגת בגן: האם היא משחקת עם ילדים אחרים? מי החברים שלה? האם היא משתתפת בפעילויות של הגן וכו' בד בבד חשוב מאוד לשתף את הגננת בקשיי ההסתגלות של הילדה (זאת בהנחה שהגננת היא פרטנר לתקשורת, ואני מניחה שכן, אם מדובר בגן איכותי), ולבקש ממנה שאת תבואי לכמה שעות בבוקר במשך תקופת הסתגלות. לנוכחות שלך בגן תהיה תועלת כפולה: הדבר אכן יקל על קשיי ההסתגלות של הבת וישדר לה מסר שאת איתה ואמפטית לקושי שלה מחד, ומאידך- את לא מוותרת על כך שהיא תלך לגן ושיהיה לה מסגרת (ואת לא מאפשרת לה לעשות מניפולציות אם בכך מדובר). בנוסף, התצפית תאפשר לך לגבש דעה אוביקטיבית ככל הניתן לגבי צוות הגן, הקשיים של הבת וכו' ופחות להיות נתונה להשפעת דעות אחרות. ובמבט רחב יותר על היחסים בינך לבין ביתך: בגיל שנתיים בערך מתחילה ההפרדות בין הילד להורה (בד"כ האמא). יש ילדים (וגם הורים) שההיפרדות עוברת אצלם בקלות וישנם אחרים המתקשים בכך. חשוב להבין שתהליך של היפרדות של הילד מהוריו הוא הכרחי וחיוני להתפתחות בריאה ותקינה של זהותו של הילד. על ההורים מוטלת האחריות להוביל תהליך זה. אין ספק שבמקרה שלך, שהילדה היתה איתך בבית עד גיל שנתיים (ואשריכן שזכיתן לכך!) טבעי והגיוני שיהיו קשיי הסתגלות למציאות החדשה. עם כל הקושי, חשוב שתהיי קשובה ויחד עם זאת איתנה להוביל את התהליך ולא לוותר. שיהיה בהצלחה בעזרת ה' רחל פישר 054-6600113 08-9437846