האם להתגרש ודי?

שלום רב.

אני נשואה מזה 14 שנה לגבר המבוגר ממני בכ 17 שנה, אם ל 6 ילדים (הגדולה בת 13, הקטן בן 4).

בשנים האחרונות אני חשה יותר יותר בדידות בקשר הזוגי, ומידי פעם שוקלת ברצינות לעזוב את הבית ולהתגרש.

יש לנו בעיות תקשורת חמורות הבאות לידי ביטוי בכך שהוא לא מסוגל להקשיב לדבריי (כשאני מביעה דעה שונה משלו, או מעירה לו על חינוך הילדים ) ולהגיב עניינית.

לדוגמה:

בעלי: "זה שמן זית טוב. אלך לקנות עוד 4 ליטר."

אני: "אולי כדאי לדחות את הקנייה, כי יש לנו כבר 5 ליטר בבית."

בעלי: "למה את מתערבת? אני רק משתף אותך. לא ציפיתי שתביעי דעה!"

(וכאן מתחיל ויכוח על הלגיטימיות שלי להביע דעה ועל מידת השותפות שלי בקבלת החלטות בבית.)

דוגמה נוספת:

הסיטואציה (זו דוגמה למצב שקורה בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע): בעלי מבקש מהבן שלנו להביא לו מברג מסוג מסוים. הבן הולך ומביא בטעות מברג מסוג אחר.

בעלי בכעס גדול: "אני אשבור לך את השיניים! מה הבאת לי?! אני ביקשתי את המברג הזה?! למה אתה לא מקשיב? לך תביא לי מייד את המברג השני. אני אראה לך מה-זה לא להביא...."

(אני רואה מהצד את הפנים המכורכמות של בני )

אני (בשיחה שקטה, לא ליד הילדים): "אתה יודע, אוריה (הבן שלנו) מאוד נפגע מאיך שדיברת אליו. הוא בסך הכל רצה לעזור..."

בעלי: "אז מה את אומרת, שאני לא אבא טוב?! אל תתערבי לי בחינוך הילדים. אני יודע טוב מאוד מה אני עושה. הוא פשוט לא מקשיב, ואת - על כל דבר יש לך מה להעיר..."

סוג כזה של תקשורת משאיר אותי, בעצם, רק עם שיחה רדודה של העמדת פנים שהכל בסדר... ואכן בתחילת הנישואין השתדלתי מאוד להחמיא ולהגיד רק את הדברים ה"נכונים" ולהימנע מקונפליקטים איתו. כעת אני כבר לא מסוגלת להתנהל כך, מה גם שהרבה לא בסדר.

יש הרבה דברים מעיקים מאוד בחיי הנישואין שלי, שאין לי יכולת לדבר עליהם בפתיחות בפניו. אני בודדה מאוד, גרה בריחוק רב מהוריי, לא חברותית במיוחד - כך שלמעשה יש לי רק אותו.

גרה בבית קטן של 60 מטר מרובע - יחידת דיור בתוך בית הוריו, כי רצונו לתמוך בהם לעת זקנתם. גם על זה אסור לי לדבר.

לא על הבית החשוך, ללא חלונות, הממוקם באזור הכי נחשל ומיושן בעיר מגוריי,

לא על קניות מיותרות שהוא קונה ומאחסן בתוך הבית הקטן ממילא,

לא על כך שיש חדר אחד בלבד לבניי ובנותיי יחד...

יצויין כי לאחרונה הוא מאפשר לי לנסוע לבית הוריי כל אימת שאני רוצה - מה שעד לפני כ 3 שנים היה גורר מלחמות עולם...

אני באמת תוהה מדוע אני ממשיכה להישאר איתו. אני סובלת, הילדים סובלים... הוא אינו מעוניין בטיפול זוגי, וטיפול פסיכולוגי בילדים מצריך את שיתוף הפעולה של שני ההורים, כך שאני במלכוד מכל הכיוונים.

ולמרות הכל - אני אוהבת אותו (או, אולי, רק מפחדת מבדידות מסוג אחר??)

אשמח לייעוץ.