הרהורים על האימהות שלי

בתחילת דברי אצהיר: אני גאה באימהות שלי. גאה בילדי! [גם בבעלי, אבל זה נושא אחר]

משחר ההיסטוריה "האימא" נתפסה כמשהו מובן מאליו; מתחתנת עם איש ונולדים ילדים.

והיום? אנשים ונשים מנסים לשנות זאת. יש אימהות חד-הוריות. ישנם אבות שהפכו לאימהות. לכשעצמי, אמונתי היא באימא, כחלק מהמשפחה המסורתית. אם כי לעתים יש צורך ביוצא מהכלל.

אנו התברכנו ב-10 ילדים ובעוד נער שהצטרף אלינו לפני כשמונה שנים.

אנו נישאנו כזוג דתי בעל אמונה ועם תפיסת עולם די ברורה.

לא שערתי לעצמי עד כמה החיים ייקחו  אותי למחוזות שונים ואחרים ממה שחשבתי שצריך להיות.

נו, עוד זוג צעיר שחשב לעצמו שהנה נפתחה לפניו האפשרות להקים בית כפי שחשב והאמין "השמיים הם הגבול"!

כדי שתבינו אשתף אתכם במציאות המשפחתית הנפלאה שלנו:

אחת מבנותינו שעדיין לא נישאה, הביאה ב"ה לעולם, ילדה בהפריה. בהתחלה זה נראה לא תקין, לא הולך "כסדר העולם". אך זה קרה ותודה לא-ל על כך.

שלושה ילדים בחרו לחיות כיהודים טובים אך שמקפידים על "מצוות בין אדם לחבירו" בלבד [לעת עתה].

בת נוספת-דתית- בחרה להינשא לבחור לא-דתי.

בת נוספת עברה גירושין לפני כחודש. כל זה בגדול!

ואנו כהורים נדרשים לתמרן בין כל אלו. עדיין כואבים את הגירושין ואת הקושי בעקבותיו. לעזור בגידול הילדה המדהימה שנולדה ללא אבא. לקיים סעודות משפחתיות אשר מאגדות בתוכן ילדים בעלי תפיסה שונה.

לא פעם אני שואלת את עצמי איך ייראה שולחן השבת הקרוב? יגיעו דתיים ושאינם כאלו. לאן תגלוש השיחה? האם נוכל לזמר את זמירות -השבת האהובות שלנו? מתי הם יגיעו? מתי ילכו?

נכון הדבר שיש הלכות שמכתיבות כיצד לנהוג. אך החיים דינמיים, ויש הרבה נושאים עניינים שבין השורות, שבין ההלכות היבשות הכתובות.

זאת יש לדעת: זוג שמתחתן, יש לו בראש ציפיות איך יתנהלו חייהם? כיצד ולמה יחנכו? ופתאום..

דברים משתנים. מה עושים? אכן עושים וצריך לעשות. להשקיע מחשבה מחודשת על איך ומה.

לדוגמה: מה לגבי התפיסה שלנו שחתן וכלה לפני האירוסין לא ישנים בבית שלנו-בבית אחד? איך מתמודדים כאשר לבת יש חבר, והוא בא לשבת עוד לפני האירוסין והם יפגשו אם נרצה או לא נרצה? וחמור  מכך: אנו שוללים מגורים משותפים לפני הנישואין, אך מה עושים עם אחד מילדנו בחר בדרך חיים זו? האם לאפשר להם לבוא לשבת ולחיות כזוג נשוי? אצלנו כאן עבר הגבול האדום. היה ברור לנו- כלילדינו- שזה גבול בלתי עביר. רוצים להתארח בשבת? בבקשה. אבל בחדרים נפרדים. כמובן ישנן עוד הרבה שאלות ותהיות שחולפות בראשנו ובראשי הורים נוספים. מהם הגבולות? היכן מציבים אותם? האם כדאי לבדוק אותם מידי פעם ולרענן אותם בהתאם למצב?

התשובה היא בוודאי חיובית. אני מניחה שגם אצל הורים שהכל ב"ה זורם, וכל הילדים הולכים בתלם, קיימים שינויים בתפיסתם במהלך החיים. לענ"ד, זה דבר נחוץ ובעל ערך לכל משפחה לבדוק שוב מידי פעם, לאן פנינו מועדות כמשפחה? כהורים? יש כל כך הרבה דברים שאינם תלויים בנו-בבחירה שלנו, אם כך, בוודאי, כדאי לראות מה כן תלוי בנו. באיזה מקום יש לנו בחירה. האם אנו נשרכים אחרי המצב המשתנה או עוצרים ובודקים ועושים חישוב מחדש על מה שנצרך.

אחלוק אתכם עוד תובנה שנראית לי חשובה: ככל שההורים יותר ברורים לעצמם וברורים באמירות שלהם כלפי ילדיהם, כך ילדיהם יקבלו ויפנימו זאת מהר  יותר. חשוב לי לציין, שבד בבד, עם השינויים המתחוללים בבית שחלקם בוודאי לא לרוחי, אני מלמדת את עצמי, לראות -ובגדול- כמה טוב יש בשינוי שהתחולל. אלו רווחים ענקיים קיבלנו בעז'ה, מהאתגר שעמד, ועודנו עומד על הפרק. אין זה אומר שצריך להסכים לכל מה שמתרחש אבל, וזה אבל גדול גדול, כל הדו-שיח הזה מתנהל מתוך כבוד והקשבה תמידיים.

כשכך זה קורה, ההרמוניה נשארת במשפחה. הקשרים ממשיכים ואולי אף ביתר שאת. מדוע? כי רואים ונוכחים לדעת שלמרות ההבדלים, אנו ממשיכים לאהוב, לקבל להכיל. להכיל דברים שלא תמיד הם משקפים את דעתינו ותאמינו לי: אלו אינם מילים בעלמא. אלו מילות החיים, אלו דברים שנרכשו בדרך, בעמל ולעיתים בכאב בדרך העולה בית א-ל. רכשתי זאת מתוך לימוד עצמי, מתוך התחברות אמיתית לאני הפנימי, לאמונה בבורא עולם. על פניו יש כאן כאילו סתירה: הילדים בחרו דרכים שונות שאינן מקובלות עלי, אני משתדלת לקבלן ולכבדן, והאמונה  שלי בבורא עולה גוברת. הכיצד? זה בדיוק הענין. הבורא מעביר אותנו בחיים בכל מיני דרכים שלא היו ברפרטואר שלנו, לבדוק אותנו. מה נעשה? האם למשל, נזרוק את מי שלא הולך בדרכינו, או לפחות נעדיף את זה שהולך בעיקבותינו? אנו נמצאים בדור דיעה. לכולנו יש רעיונות ודיעות. אנו נדרשים [לא פחות] לשמור על עקרונותינו ויחד עם זאת להיות גמישים, לבחור בטוב המורכב.

וכי מה היא האלטרנטיבה? לכעוס, להתלונן, להרחיק, לשקוע ביאוש ובטרוניות כלפי שמים וכלפי אדם? דווקא דרך זו, דרך שאינה פשוטה  וכאמור גם קשה וכואבת לעיתים, גרמה לי להתרומם, להזדכך, ללמוד לאט לאט, מה נכון יותר. על מה אסור לי לוותר ומה באמת לא חשוב [כגון: האימרה מה יגידו השכנים, כיצד יגיבו לעובדה שבתי המוצלחת התגרשה? לבתי הדתית שהתחתנה עם בחור שאינו דתי?  לבני שנישא לאישה שרחוקה משמירת מצוות? מה באמת חשוב כאן?].

זו שאלה שאני מפנה אליכם יקרים ויקרות  מאחלת לכם שתעמדו מול עצמיכם בכנות,  באמונה בכוחות שלכם ובבורא שמעניק לנו את כל הכוחות הנדרשים!

מאחלת שתעשו "ספירת מלאי" ותיווכחו כמה טוב יש לכם בבית. אצל עצמכם, אצל ילדיכם באשר הם. וכמובן, לזכור להודות ולהלל -דבר יום ביומו- על כל הטוב הנפלא שהיקרה הבורא לכם ובביתכם.

חודש טוב ובשורות טובות

מוזמנים לכתוב תגובות. ובעז'ה המשך יבוא!