תפקידנו כהורים

משאת נפשם של הורים באשר הם, היא לראות את הילד שלהם צומח וגדל כשהוא מאושר .

גם הורים אשר דורשים מילדם דרישות בלתי פוסקות וכועסים עליו כשהוא אינו ממלא את רצונם, בתוך תוכם, בעמקי נפשם, חשוב להם לראותו מתפתח בצורה נורמטיבית כאשר הוא שמח ומאושר.

בסדרת המאמרים הבאים, אזמין אתכם לקרוא כיצד הדרך הקבלית–חסידית-יהודית מתייחסת להורות שלנו, ולשלבי הגדילה וההתבגרות של הילד.

תפקיד יקר ערך נטע הבורא בקרב ההורים. הם בוודאי רוצים לחנכו שילך בדרך הישרה. אך, "אליה וקוץ בה". נכון הוא הרצון לחנך את הילד אבל אנו מתבקשים לתת דעתינו למשהו בסיסי הקודם במעלתו לרצון לחנך ולהשפיע. והוא : עצם ההורות.

"החינוך" במהותו הוא קשר מותנה. ההורה המחנך את הילד מצפה ממנו לגדול ולהתפתח בדרך שהתווה לו. "ההורות" [לעומת החינוך] עניינה קשר של אהבה עצמית ללא תנאי.
ניתן ללמוד זאת מהסדר הכרונולוגי של הדברים:

קודם כל, האם יולדת את התינוק. רק אחר כך, היא מגדלת אותו.
כך, גם במציאות הקשר בין הורה לילדו:

תפקיד "ההורה" הוא התפקיד הראשון ותפקיד "המחנך" בא אחריו.

היחסים בין הורים לילדים הינם שונים מכל מערכת של קשרים אחרים. לדוגמא: יחסי עובד מעביד הינם קשרים בעלי אינטרסים שונים של רווח ותועלת. כשאחד לא עונה על הדרישות הקשר נפסק. כך הוא גם בשאר סוגי מערכות היחסים. 

מערכת היחסים בין הורים לילדים היא שונה. היא לא נבחרה. ההורה יולד את ילדו ומקבל את מה שבא. כך גם הילד, בא לעולם ע"י זוג הורים ספציפי ואין לו בחירה בזה. הוא באמת לא יכול להתנתק מהם. על כן ההורה אמור לקבל  ולאהוב את ילדו כמות שהוא, ללא שום ציפיה ממנו.  

האמת היא, שבעומק נפשו, ההורה יודע שהקשר שלו עם הילד הוא קשר בלתי מותנה. במציאות, זה לא תמיד קורה. כדי להעביר מסר זה לילד, נדרשת בגרות - הורית. כגון: אם הילד מתנהג בדרך שלא מצופה ממנו, ההורה לעיתים נפגע. לעיתים ההורה אף מביע זאת במילים. מקום נפשי כזה הוא מקום של תנועה נפשית ילדית ולא תואמת את תפקיד ההורה.

ועוד, כאשר הורה אומר לבתו: "אם תצליחי לקבל ציון גבוה במבחן, אהיה גאה בך", מאיזה מקום הוא אומר לה זאת? ומה אם הילדה לא תצליח? האם ההורה לא יהיה גאה בה? 

התניית הקשר והחיבור לילד, אפילו אם היא נובעת ממקום של "חינוך" על מנת לקדם את הילד, זה לא תמיד ביטוי הורי נכון. המסר "ההורי" הראשון בין הורה לילד, הוא: "אתה הבן \ בת שלי, ואני אוהבת אותך בגלל זה!"  ולא בגלל שהילד הוא מוצלח, מביא לי נחת, ציונים גבוהים ועוד. אם ההורים משדרים לילדם שהערך שלהם תלוי בהתנהגות או בהצלחות שלהם, מסר זה יבנה אישיות שיהיה לה צורך תמידי להוכיח את ההצלחות וההישגים שלה בעולם בשביל להרגיש בעלת ערך.

בוודאי אתם שואלים: האם אין מקום לציפיות מהילד? האם אין מקום להעניש את הילדים לעיתים? אכן, בהמשך נראה כי יש לכך מקום, אבל, וזה אבל רציני, על ההורה לדעת שבזמן זה הוא בתפקיד "מחנך" ושתפקיד ה"מחנך" בא לעולם תמיד, אחרי תפקיד "ההורה".

חשוב להדגיש נקודה נוספת: פעמים רבות יש להורים קושי בקבלת ילדם כפי שהוא, בגלל שיש להם בעיה בקבלת עצמם. הם לא הפנימו את נקודת הערך העצמי שלהם, נקודה בה הם טובים ללא תנאי.

לסיכום:

ההורים נדרשים בוודאי גם לחנך את ילדם. בחינוך יש "ירידה" מהאהבה הבלתי מותנית, לאהבה התלויה בדבר, זה חלק הכרחי מבניית עולמו של הילד, אך הוא צריך לבוא רק לאחר שהילד בטוח באהבה הבלתי מותנית של הוריו. גם כאשר הוא נכשל, הוא מרגיש רצוי ואהוב.

הורים אשר יפתחו את המודעות הזו, את "התודעה ההורית" הברורה, גם החינוך שלהם יצליח יותר.

מה קורה כשההורים רואים שכעת, מטעמים חינוכיים, הם אמורים לכעוס על הילד? הילד עשה מעשה שלילי. מה עושים? זה קשה, ובכל זאת, הכיוון הוא לפעול מתוך מחשבה ולא מתוך עצבים. ההורים אמורים לזכור, גם בסיטואציה כזאת, שהם "הראש" בבית, ואמורים לפעול מתוך יישוב הדעת, גם אם הם כועסים. בצורה זו, הילד יקשיב ויש סיכויים טובים שיפנים את הדברים. אם ההורים מתרגשים, צועקים על הילד, זה יחליש את מעמדם בעיני הילד, את הדימוי ההורי היציב שלהם בעיני  הילד.

כשהורים שואפים לבנות את מעמדם כהורים, אזי הם צריכים לשמור על איזון גם במצבי לחץ. הם אמורים להקרין יציבות ולאפשר לילדיהם לגדול בצורה נאותה מכל הבחינות. ההורים צריכים לזכור תמיד, שהם בתפקיד האחראים מול הילדים. אמירה כמו: "הילד פגע בי, אז ברור שאחזיר לו",  נובעת ממקום לא בוגר. למשל, כשאמא עייפה, אך יש לה מודעות נכונה לתפקידה כהורה, היא יכולה לומר לילד: "כרגע אני עייפה, אני הולכת לנוח, ואחר כך אוכל להתפנות אליך לחלוטין".  כאשר האבא מרגיש שכרגע אינו פנוי נפשית, הוא יכול לומר לילד שהוא כרגע צריך זמן לעצמו, ולאחר זמן יתפנה לילד. במקרה שהילדה לא מתחשבת, כדאי לזכור שהיא עדיין ילדה, אין צורך להתרגש מהתנהגותה, אלא לענות לה- לאחר מחשבה- ממקום בוגר רציונלי.

על ההורה לזכור תמיד כי ילדו הוא הילד, והוא, ההורה הבוגר, אי אפשר ולא נכון להשוות את התגובות.
הילד לא יכול לראות את צרכי ההורה ולחציו, והוא לא אמור להבין זאת. אם נפנים זאת, התגובה שלנו תהיה בהתאם, מתוך מקום בוטח בעצמו. כשהילד רואה מולו הורה רגוע, אף אם לא מסכים עמו, רוב הסיכויים שיקבל את הדברים.

בעז"ה בשבועות הבאים, נמשיך בסדרת מאמרים אשר תעסוק ביחסי הורים-ילדים.