והם חיים בעושר ובאושר עד היום הזה….?

האם ניתן לשמר אהבה זוגית במשך שנות חיים?

שאלה טובה. הרי היום אנו עדים לגרף תלול בגירושין, ויותר מכך, לעתים גם שנשארים ביחד יש בגידות, ואנשים [לפחות חלקם] מתייחסים לכך בנון-שלנטיות, כאילו "זה חלק מהחיים". אז נכון, העידן שלנו הוא תזזיתי, מקפץ לו ממקום למקום, אינו שוקט על שמריו. אנשים מחליפים מכשירים, מקומות, עבודה, דירות. מחכים לתוצאות מהירות בתחומים שונים. והנה התחום היקר מכל, הזוגיות- המקום הכל כך אישי ממנו אנו מתיימרים להמשיך את האנושות- נפגע. זה המקום הרגיש, האינטימי, בו אנו נדרשים לסבלנות, להתמדה, להתבוננות שוב ושוב. האם אכן ניתן לעבור לתדר אחר בתחום הכל כך יקר הזה?

האם אפשר לשמור על האהבה הזאת? לנצח?

 

אהבה זוגית מהי?

מהי אותה אהבה שכולם כל כך משתוקקים אליה? ששירים אין סוף התחברו אודותיה?

כמובן שישנם כל מיני סוגי אהבה: בין הורים לילדים, בין אחים, בין חברים. אבל אנו ננסה להתחבר לאהבה הזו החמקמקה, האהבה הזוגית, האהבה שבה אנו בוחרים, להבדיל מהאהבות האחרות שאנו נולדים לתוכן.

 

שאלה זו מתחזקת ומקבלת משנה תוקף לאור מעמדו של מוסד הנישואין בדורנו, דור אשר מתמודד עם היחלשותו של מוסד זה, המוסד המכריע ביותר בחיינו האנושיים. אם בעבר, השאיפה להקים בית הייתה שאיפה חזקה ועיקרית שאליה שאפו בני הזוג, הרי שהיום, כשזוג נישא, הוא נושא על כתפיו "תרמיל כבד" של צרכים, שאיפות וציפיות מבן הזוג, יחד עם רצון להגשמה עצמית. והכל תוך כדי תנועה, תנועת שנות הנישואין והולדת הילדים.

 

הרב חיים נבון, במאמרו "מה, זאת אהבה?" (התפרסם במוסף "מוצש" של מקור ראשון, 31.7.15) כותב כי "בימינו, נישואין נתפסים כביטוי מועצם של אהבה רומנטית." כלומר, בציבור הכללי בני זוג מכירים, אוהבים, ואז משדרגים את הקשר לנישואין. אולם בשנים שעברו ולאורך שנים רבות, חתונה נתפסה כמשהו אחר. הדגש לא היה על חתונה כביטוי של אהבה אלא חתונה כהקמת בית. בודאי נלוותה אליה גם האהבה  הרומנטית, אבל היא נלוותה ולא הייתה רק התכלית. בצורה שכזו היו פחות ציפיות ופחות אכזבות, וכל ביטוי של אהבה הוסיף נדבך נוסף בקשר הזוגי.

 

ונשאל : האם אנו צריכים לוותר על האהבה? על הרומנטיות בקשר הזוגי? חלילה. אך אולי כדאי לשנות טיפה את סדר העדיפויות. האהבה היא חשובה, אין ספק, אך כפי שטוען הרב נבון במאמרו, האהבה היא בחזקת צידה חיונית לדרך. ניתן ורצוי להגביר אותה, להוסיף עליה, אבל היא עדיין בחזקת "צידה לדרך" ולא תכלית בלעדית. ההחלטה להתחתן היא גם החלטה שרוצים ילדים, שרוצים להקים משפחה. נכון שזה לא תמיד מצליח, אך אז "גם שניים הם משפחה" אומר הרב נבון, אבל שניים שחיים במסגרת ששואפת להמשיך את השושלת, להמשיך את הדור הבא. הרב ממשיך וכותב שהאהבה – כיום - זו מעין "דת חדשה", אך זו דת חלשה, ללא בסיס יציב. בנוסף האהבה היא גם אנוכית. הרווקים דהיום, בחלק מהמקרים, מפרסמים כי הם "מחפשים אהבה" (לפחות ע"פ חלק מהפרסומים), מחפשים מישהו "שיאהב אותי". כאשר אדם מחפש "אהבה" זה אומר –אולי- שהוא "רואה את בת זוגו ככלי לסיפוק צרכיו הרגשיים והאחרים". החברה המערבית הולכת ומוחקת  את המשפחה הקלסית מהמפה שלה. "אם מתחתנים רק בשם רגשות האהבה", טוען הרב נבון, "הרי שלא מתייחסים למשפחה כיחידה אורגנית שלמה, אלא כאוסף של הסדרים רופפים בין אינדיבידואלים: בין איש לאישה ובינם לבין ילדיהם". המחיר שמשלמים עבור שימוש בגישה זו הוא לעתים קטלני. שהרי אם הקשר מתבסס רק על " האהבה" שהיום נתפסת כאוסף של הסדרים והסכמים, הרי שנישואין כאלו יוכלו לשרוד רק אם הם יתוגמלו, אם יתמלאו הציפיות והמאוויים של כל אחד מבני הזוג. ואכן, לצערנו, כמות הגירושים כיום עולה בגרף תלול.

ולענייננו: כיצד שומרים על האהבה הזו?  אהבה שנתפסת היום כאוניה הנעה בים סוער של תביעות תרבותיות שמניפות רעיונות שונים, של הגשמה עצמית, חתירה לאושר אישי ואינדיבידואליזם רגשי.

 

האם בכלל אפשר לתחזק אהבה לאורך שנות נישואין ארוכות? או שנשארים יחד כי "יש לנו ילדים משותפים", או כי זה נוח ויש אינטרסים משותפים, או כי זה בושה להתגרש במחוזותינו?

שולמית ולפיש, חוקרת בתחום העבודה סוציאלית וטוענת רבנית, מציגה במחקרה תביעות סותרות שצריכות להתגשם במקביל במסגרת הנישואין, כמו למשל: חופש אישי מול ביטחון, סיפוק צרכים עצמיים מול סיפוק צרכי המשפחה, נפרדות מול יחד, התמדה מול הצורך בריגוש וכן הלאה.

ונחזור ונשאל: אם יש כל כך הרבה בעיות, איך נוכל לשמור על האהבה הזוגית?

 

הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א' במאמרו "הנותן והנוטל") מדבר באריכות על הקשר בין אהבה לנתינה. הוא שואל: "הן האהבה והנתינה באות כאחת, האם הנתינה היא תולדת האהבה או האהבה באה מן הנתינה"? ועונה הרב, שאהבה אמיתית באה מן הנתינה, כי אז "מתפשטת העצמיות שלו אל זולתו", כלומר, האדם מרגיש שיש  חלק משלו בתוך הזולת - לו נתן.

 

אם כך, הכלי החשוב ביותר לתחזוק קשר הנישואין והצתת אש האהבה לאורך שנים הוא בדיוק התפיסה ההפוכה לתפיסה המערבית: האהבה אין תכליתה להגשים את מאוויי ורצונותיי להגשמה עצמית, לסיפוק אישי ולצמיחה אינדיבידואלית, אלא להפך – האהבה משמעותה נתינה בלתי פוסקת בין בני הזוג, נתינה הדדית (חשוב לציין) ומפרה. זו אהבה שאינה שמה במוקד את "עצמי" אלא את "זולתי", כיצד אוכל להסב לו/ה שמחה ולתת ממני אליו/ה. נתינה זו, אומר הרב דסלר, יוצרת שלם הגדול מסך חלקיו, כלומר הופכת את המערכת הזוגית ליישות שאינה מורכבת רק משני אינדיבידואליים נפרדים שחיים יחד, אלא משניים שמרגישים חלק של ממש האחד בשני, שמחתו היא שמחתי וכאבה הוא כאבי.

 

דבר נוסף וחשוב הוא, שזוגיות, כמו כל דבר מתמשך ואף יותר מכך, צריכה תחזוקה תמידית. להבדיל מתחזוקה של חפצים דוממים או בעלי חיים, כאן מדובר באנשים, במשפחה חיה ותוססת שמקיימת שיגרה מסוימת יחד עם הרבה שינויים. במהלך השנים חווה המסגרת הזוגית-משפחתית שינויים רבים: ילדים חדשים נוספים למשפחה, החלפת מגורים, עבודה, הגיל שעולה, שינויים סביב התבגרות של הזוג ועוד. כל זה עשוי למנף את הזוגיות לקראת האתגרים החדשים הניצבים מולה. אם בני הזוג יכולים לקבל כוחות מול אתגרים ומשימות, הרי שיש לשער שהם יכולים – ובגדול - לעבוד על הזוגיות שלהם בכל היבט שהוא. הדבר החשוב הוא לא לקחת את הזוגיות כמובנת מאליה. יש להקציב לקשר, לאהבה, זמן ומשאבים. מעצמו זה לא קורה. הקשר מבוסס על השקעה, נחישות, מחויבות, אמון,מוטיבציה, יכולת לנהל קונפליקטים, ותיאום ציפיות בין בני הזוג. נישואים מוצלחים לאורך זמן יכולים להצליח אף בהיבט הרומנטי,אם משקיעים ולומדים על כך. אם מתבוננים בקשר, מקציבים לזה זמן איכות ולא מוותרים. כל זאת מתוך אמונה ומחויבות עמוקה.

 

הזוג הצעיר צריך להבין, כבר בתחילת דרכו, שהאהבה משנה את פניה במהלך השנים. מאורעות החיים, הצפויים ואלו שאינם צפויים, משפיעים גם על האהבה, ואינה דומה אהבה של זוג בתחילת דרכו לזוג שנשוי כבר לאורך זמן. לכל תקופה בחיים יש ביטוי שונה של אהבה. יש שהאהבה סוערת יותר, ויש שהיא שקטה ומאוזנת. בכל שלב בזוגיות, העבודה על האהבה משתנה במקצת. המפתח הוא מודעות מתמדת. מודעות לשינויים כאשר הם מתרחשים, ועל הצד השני גם מודעות לכך שדברים מסוימים הפכו ל"שחוקים" ומובנים מאליהם ויש להתבונן בהם ולהכניס בהם חיות.

 

ולפיש חקרה ומצאה שיציבות הנישואין בישראל חזקה דיה, למרות העליה במספר המתגרשים. כלומר, ראו זה פלא: למרות הזעזועים במוסד הנישואין הוא עדיין נתפס כבסיס לאושר אישי, שעדיין עמיד וחסון יותר בפני פגעי הזמן. רוב האנשים תופסים את הנישואין כמעשה מוסרי קולקטיבי היסטורי, שהחזיק מעמד במשך שנות חיים ואיפשר את קיומו של העולם. החוקרת ולפיש מדווחת, על זוגות שחיים לאורך זמן ומשתפים שהעבודה הקשה משתלמת ואף נושאת רווחים. אם כך, נראה שאפשר לסיים ולומר: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו".